תארו לעצמכם שאתם יושבים על צד אחד של כפות מאזניים גדולות, ובצד השני מתיישב מישהו אחר ומרים אתכם באוויר. האם הוא השפיע עליכם למרות שבכלל לא נגעתם זה בזה? בתקופת התנ"ך, אדם שהיה חולה במחלה מיוחדת שגרמה לו לטומאה, נקרא "זב". התורה מלמדת אותנו הלכה מיוחדת: כדי שהטומאה תעבור לאדם טהור, הזב לא חייב לגעת בו ישירות. מספיק שהוא יזיז אותו, למשל על ידי אותן כפות מאזניים, וכך האדם הטהור נטמא. הכוונה הזו מסתתרת במילים וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב.
כאשר אותו אדם מבריא ורוצה להיטהר, התורה אומרת וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם. האם מספיק לו רק לשטוף את הידיים בקערת מים כדי להיות טהור? המפרשים מסבירים שלא. הכוונה היא שהוא חייב לטבול את כל גופו בתוך מקווה של מים. אז למה התורה מזכירה דווקא את הידיים? כדי ללמד אותנו כלל חשוב על טבילה: בדיוק כמו שהידיים שלנו גלויות ונמצאות מחוץ לגוף, כך גם המים צריכים לגעת רק בחלקים החיצוניים והגלויים של הגוף, ולא באיברים פנימיים ונסתרים. התורה גם בחרה להשתמש במילה שָׁטַף במקום במילה "רחץ", כדי ללמד אותנו שלפני שנכנסים למים, חובה לשפשף ולנקות היטב את הגוף מכל לכלוך שנדבק אליו, כדי ששום דבר לא יפריע למים לגעת בעור ולטהר את האדם לחלוטין.