פסוק זה פותח את אחת הפרשיות המרכזיות והקדושות בתורה – סדר עבודת יום הכיפורים, כשהוא מעוגן בתוך ההקשר הטרגי של מיתת נדב ואביהוא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שציווי זה נאמר למשה למחרת יום מותם של בני אהרן. הסיבה לכך שהתורה הפסיקה והמתינה עד עתה כדי לכתוב זאת, היא שכדי להשלים את הציווי על טהרת המשכן, היה צורך להקדים קודם לכן את כל דיני הטומאה והטהרה של בני ישראל המופיעים בפרקים הקודמים, ורק לאחר מכן לחזור ולהזהיר את אהרן הכהן על גבולות הקדושה שלו [רמב"ן, הדר זקנים, צרור המור].
הפסוק מעורר קושי לשוני, שכן הוא פותח במילה "וַיְדַבֵּר" אך אינו מפרט מה נאמר בו, ומיד בפסוק הבא נאמר שוב "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה". כדי להסביר כפילות זו, הפרשנים מסכימים כי יש כאן שתי רמות של שיח. הדיבור הראשון הוא תיאור קשה של סיבת המיתה, ואילו האמירה השנייה היא אזהרה רכה לאהרן [כלי יקר, ספורנו]. את הצורך באזכור מיתת הבנים דווקא כאן, מסבירים באמצעות משל לרופא: חולה שרופא אחד מזהיר אותו "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב" (כלומר, במקום מקרר ומלחלח), לעומת חולה שרופא אחר מזהיר אותו באותן מילים אך מוסיף "שלא תמות כדרך שמת פלוני". האזהרה השנייה מזרזת ומשפיעה הרבה יותר. כך הקב"ה רצה להזהיר את אהרן בצורה התקיפה והיעילה ביותר מפני כניסה לא מורשית למקדש [רש"י, ריב"א, שפתי חכמים].
באשר למהות חטאם של בני אהרן, המרומז במילה בְּקׇרְבָתָ֥ם, נחלקו הפרשנים. גישה אחת סבורה כי מילה זו מוכיחה שחטאם היה כניסה פיזית אסורה אל קודש הקודשים [אבן עזרא, בכור שור]. גישה אחרת שוללת זאת וטוענת כי הם מתו בעת שהקריבו "אש זרה" ולא נכנסו פנימה, והמילה מתפרשת כהתקרבות לשרת בקודש ללא ציווי, או מתוך זלזול במורא הראוי למשכן [רמב"ן, שד"ל]. פרשנות עמוקה יותר מסבירה כי בְּקׇרְבָתָ֥ם מתארת התקרבות רוחנית מופרזת. מתוך תשוקה ואהבה עזה להידבק בשכינה, הם פרצו את גבולות ההשגה האנושית ומתו ב"נשיקה" רוחנית. דווקא בשל היותם קרובים כל כך לה', הוא דקדק עמם כחוט השערה [אור החיים, כלי יקר].
התורה מדגישה את המילים שְׁנֵ֖י וכן וַיָּמֻֽתוּ. ציון המספר שְׁנֵ֖י בא ללמד שכשם שעבירתם הייתה שווה ומשותפת, כך גם מיתתם הייתה שווה לחלוטין [תורה תמימה, מלבי"ם]. הכפילות בסיום הפסוק במילה וַיָּמֻֽתוּ, לאחר שכבר נאמר "אחרי מות", באה להדגיש כי הם נדחפו ומתו מיד מבלי שהספיקו להשלים את מחשבתם ומעשיהם [אור החיים], או כדי לציין שזה היה גוף הדיבור של ה' למשה: ה' הודיע לו ש"בקרבתם לפני ה' – וימתו" [כלי יקר].
לבסוף, אזכור מיתת בני אהרן כפתיח לעבודת יום הכיפורים נושא משמעות כפרתית עמוקה. הפרשנים מציינים כי כשם שעיצומו של יום הכיפורים מכפר על עוונותיהם של ישראל, כך גם מיתתם של צדיקים מכפרת על דורם. קריאת פרשה זו ביום הכיפורים נועדה לעורר את זכותם של הצדיקים, שמותם מהווה כפרה עבור הכלל [תורה תמימה, רבנו בחיי, נחלת יעקב].