מותם הטרגי של בני אהרן משמש רקע להצבת גבולות ברורים וחמורים בין המרחב האנושי למרחב האלוהי. המקדש הוא מקום של קדושה עצומה, והגישה אליו דורשת ציות מוחלט להוראות ה'. הציווי נפתח בפנייה, דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן אָחִיךָ. רוב הפרשנים מסבירים כי משה התבקש להזהיר את אהרן מתוך אהבה ודאגה, בדומה לרופא המזהיר את החולה לא רק מפני הסכנה, אלא מזכיר לו את מותו של חולה אחר כדי להמחיש את חומרת המצב. אזכור האזהרה מיד לאחר מות בני אהרן נועד לזרז אותו ולהרתיעו. עם זאת, התואר אח נושא משמעויות נוספות. [רמב"ן, ספורנו, צפנת פענח] מציינים כי משה עצמו הוחרג מאיסור זה, והיה רשאי להיכנס אל הקודש כדי לשמוע את דיבור ה'. מנגד, [כלי יקר] סבור כי האזכור בא להדגיש שאהרן אינו יכול להישען על זכות אחיו משה כדי להינצל ממוות אם יפר את הציווי. בנוסף, מתוך האזהרה לאהרן לומדים הפרשנים בקל וחומר כי גם בניו וכלל הכהנים ההדיוטות מוזהרים שלא להיכנס [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש].
האיסור המרכזי הוא וְאַל־יָבֹא בְכׇל־עֵת. משמעות הדברים אינה רק מניעת כניסה בשאר ימות השנה, אלא כפי שמציינים [אור החיים, מלבי"ם, כלי יקר], מדובר באיסור גורף להיכנס אפילו ביום הכיפורים עצמו שלא לצורך העבודה המדויקת שנקבעה. [כלי יקר] מוסיף רובד רעיוני ומסביר כי שאר ימות השנה הם בגדר עת שבה שולטים יצר הרע והחטאים המבדילים בין ישראל לאלוהים, ואילו יום הכיפורים הוא מעבר לזמן הרגיל, ולכן רק בו מתאפשרת הכניסה.
הכתוב מפרט את המרחבים המקודשים שבהם חל האיסור: אֶל־הַקֹּדֶשׁ, שהוא ההיכל, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, שהוא קודש הקודשים פנימה, ואֶל־פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָאָרֹן. הפרשנים מסכימים כי ישנה חלוקה ברמת הענישה לפי מידת הקרבה. הכניסה להיכל שלא לצורך היא בבחינת איסור ואזהרה, אך הכניסה לקודש הקודשים מול ארון הברית גוררת עונש מוות [שד"ל, תורה תמימה, מלבי"ם, הכתב והקבלה]. לגבי המילה הַכַּפֹּרֶת, [רד"צ הופמן] מבאר כי אין מדובר רק במכסה פיזי, אלא בכלי שמהותו היא כפרה, ועל גבו מתבצעת העבודה הנעלה ביותר ביום הכיפורים. התוספת אֲשֶׁר עַל־הָאָרֹן באה ללמד שהכפורת מונחת ישירות על הארון, ללא מכסה עץ נוסף החוצץ ביניהם [תורה תמימה, מלבי"ם].
הסכנה מתוארת במילים וְלֹא יָמוּת, שאם ייכנס ללא רשות ימות. הסיבה לכך טמונה בסוף הפסוק: כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל־הַכַּפֹּרֶת. בביאור מהותו של ענן זה נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מסבירה כי מדובר בענן כבוד ה' השוכן תמיד על הכפורת בקודש הקודשים. מכיוון שהשכינה גלויה שם בתוך ענן או ערפל, חל איסור מוחלט להתקרב מתוך קלות ראש [רש"י, רשב"ם, שד"ל, חזקוני, רד"צ הופמן]. הגישה השנייה גורסת כי הענן מתייחס לענן הקטורת שעל הכהן הגדול לייצר ביום הכיפורים. לפי גישה זו, הפסוק אינו רק מתאר מצב קיים, אלא מורה כיצד להיכנס: הכהן חייב להקטיר קטורת כדי שעננה יחצוץ בינו לבין זיו השכינה ויגן עליו ממוות [רבנו בחיי, רש"ר הירש, צאינה וראינה].
סביב פירוש זה התפתחה מחלוקת היסטורית מול הצדוקים. הצדוקים טענו כי על הכהן להכין את ענן הקטורת מחוץ לקודש הקודשים ולהיכנס כשהוא כבר אפוף עשן. חכמי ישראל דחו זאת בתוקף והשתמשו בפסוק זה כדי ללמד שיש להכניס לקטורת צמח מיוחד הנקרא מעלה עשן, ורק בתוך קודש הקודשים לתת את הקטורת על האש, כך שהענן ייתמר ויכסה את הכפורת מבפנים [מזרחי, תורה תמימה, מלבי"ם, גור אריה].