יום הכיפורים אינו נשען רק על עבודת הכוהן הגדול בבית המקדש, אלא דורש השתתפות פעילה ופנימית של כל יחיד ויחיד בעם. מעבר לקרבנות, הכפרה מותנית בהכנעת הגוף ובשביתה מוחלטת ממלאכה, המאפשרות לאדם להתמקד בטהרת הלב ובתשובה.
הציווי וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם מבהיר כי חובות אלו קבועות לנצח, בין אם בית המקדש קיים ובין אם לאו [ספורנו, אלשיך]. המילה לָכֶם באה להדגיש שהמצווה מוטלת על כלל ישראל, ולמנוע טעות שמא משה ואהרן, או הכוהנים העוסקים בטרחת עבודת הקודש, פטורים מן הצום בשל קדושתם [אור החיים]. התאריך המדויק, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, מתייחס לחודש תשרי, שבו נברא האדם ובו נידון ונסלח לו, ולכן נקבע לדורות כזמן של מחילה וכפרה [שפתי כהן, שטיינזלץ], והוא מודגש כאן כדי להבהיר שאין להשלים את התענית ביום אחר בחודש [מלבי"ם].
הביטוי תְּעַנּוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם עומד במוקד הפסוק. רוב הפרשנים מסכימים כי כל אזכור של "עינוי נפש" במקרא משמעותו מניעת מזון, כלומר צום. פירוש זה שולל את טענת הקראים שפירשו זאת כסיגוף פיזי או כאב אקטיבי. התורה כיוונה לעינוי השווה לכל אדם, המבוסס על הימנעות פסיבית של אי־עשייה, שכן כל אדם, ללא קשר למעמדו או לכוחו, חווה רעב וצמאון באופן דומה [רמב"ן, אבן עזרא, שד"ל, מלבי"ם]. מתוך כך הרחיבו חז"ל את המושג לחמישה עינויים הכוללים גם איסורי רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ויחסי אישות [בכור שור, תורה תמימה]. מעבר לפן ההלכתי, לצום ישנו רובד פנימי ועמוק: הימנעות מאכילה נועדה להכניע את התאוות החומריות. כאשר האדם מתענה ומכוון את ליבו, הוא הופך את גופו למזבח, ומקריב כביכול את חלבו ודמו שלו לפני ה' כתחליף לקרבן [רקנאטי]. עינוי זה, המצטרף לשמחת הכפרה של היום, נועד לסייע לאדם לעזוב את דרכו הרעה ולשוב בתשובה שלמה [אלשיך, פרדס יוסף].
לצד הצום, מצווה התורה וְכׇל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. בניגוד לחגים אחרים שבהם הותרה מלאכת אוכל נפש, ביום הכיפורים האיסור הוא מוחלט וזהה לאיסורי שבת. הוא כולל כל פעולה שיש בה יצירה או מחשבה, ואפילו עשיית מלאכת מצווה או פעולה מזערית שאין עליה עונש מן התורה [מלבי"ם, תורה תמימה, רש"ר הירש]. השביתה המוחלטת נועדה לנתק את האדם מטרדות העולם הזה ולאפשר לו להתפנות לחלוטין לתפילה ולבקשת רחמים [בכור שור].
התורה מפרטת על מי חלה החובה: הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. המילה הָאֶזְרָח מתארת אדם שנולד בישראל, הנטוע במקומו כעץ רענן. התוספת של האות ה"א במילה זו אינה מקרית, אלא באה לרבות את הנשים בחיוב הצום והעינויים [מלבי"ם, תורה תמימה]. לצד האזרח מוזכר הַגֵּר, והכוונה כאן אינה לתושב זר בלבד אלא ל"גר צדק" שקיבל עליו את התורה ומצוותיה. הביטוי הַגָּר בְּתוֹכְכֶם מרחיב את החובה גם לגרים שהשתקעו זה מכבר, וכן לנשותיהם ולעבדים [מלבי"ם, אור החיים].
ברובד רעיוני, שם התואר "גר" נגזר מלשון התגרות ומלחמה. בניגוד לאזרח שגדל על ברכי התורה, הגר חווה מלחמה פנימית מתמדת מול התאוות וההרגלים שהיו מותרים לו בעברו, ולכן עמידתו בניסיון, במיוחד ביום של צום ועינוי, דורשת גבורה רוחנית מיוחדת [הכתב והקבלה]. אזכורו המפורש של הגר בא לוודא שלא נטעה לחשוב שגר שהתגייר סמוך ליום הכיפורים יהיה פטור מן הצום כקטן שנולד, אלא גם הוא מחויב מיד בכל דיני היום [רד"צ הופמן].