פסוק זה חותם את פרשת עבודת יום הכיפורים, ומקבע את הציוויים שניתנו בה כמוסד נצחי עבור עם ישראל, תוך תיאור ציותו המוחלט של אהרן הכהן.
המילים וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם מתייחסות לכל סדר העבודה המפורט בפרשה [רד"צ הופמן]. קביעה זו נועדה להבהיר כי כניסת הכהן הגדול לפני ולפנים לא נועדה רק לשעתה, ככפרה חד-פעמית על חטא העגל, אלא היא מצווה קבועה לדורות המוטלת על הכהנים [אור החיים]. יתרה מכך, אופיו הנצחי של החוק מבטיח כי גם בזמן גלות, כאשר בית המקדש חרב ועבודת הכהן אינה מתקיימת, עיצומו של היום עצמו ממשיך לכפר. כפרה זו מושגת באמצעות התשובה, עינוי הנפש (הצום ושאר האיסורים) והימנעות ממלאכה [ספורנו, אברבנאל].
לגבי המילים אַחַת בַּשָּׁנָה, מבואר כי בעוד שאהרן הכהן עצמו היה רשאי להיכנס לקודש הקודשים בכל יום בשנה, בתנאי שיבצע את סדר העבודה המדויק, הרי שלדורות הבאים הוגבלה הכניסה ליום הכיפורים בלבד [העמק דבר]. מבחינה לשונית, המילה אַחַת מופיעה ללא שם עצם (כגון 'פעם אחת'), וחסרון זה בא ללמד על ייחודיותה של הכפרה, שאינה דומה לכפרת שאר המועדים, וכן על כך שסדר הפעולות בעבודה הוא הכרחי ומעכב, ואם שינה הכהן מן הסדר – עבודתו פסולה [מלבי"ם, תורה תמימה, אדרת אליהו].
סופו של הפסוק, וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, מעורר שאלה, שכן ברור שאהרן יקיים את הציווי. רוב הפרשנים מסבירים שהפסוק בא ללמד על העיתוי: אהרן לא ביצע את העבודה מיד כשנצטווה עליה (בחודש ניסן, לאחר מות בניו), אלא המתין בסבלנות וביצע אותה רק כשהגיע יום הכיפורים [רש"י, רשב"ם, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, שטיינזלץ]. עובדה זו אף מוכיחה כי סדר עבודת יום הכיפורים קוים בפועל כבר בזמן הנדודים במדבר [ברכת אשר].
בנוסף, מילים אלו באות להגיד את שבחו של אהרן. הוא שמר על אזהרה זו כל ימיו ונזהר שלא להיכנס מעבר לפרוכת בשאר ימות השנה [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. כמו כן, הוא לא לבש את בגדי הכהונה המפוארים לשם גדולה, כבוד או התנשאות אישית, אלא עשה זאת אך ורק מתוך הכנעה, כמקיים את גזרת המלך [רש"י, רש"ר הירש, מלבי"ם, חתם סופר]. לבסוף, הפסוק גם מעיד על שבחו של משה רבנו ועל אמינות מסירת התורה; אהרן עשה בדיוק את מה שציווה ה' את משה, דבר המלמד שדברי ה' עברו דרך משה ללא כל שינוי, ואהרן קיבל אותם ממשה כאילו שמע אותם ישירות מפי הגבורה [אור החיים, מלבי"ם, אדרת אליהו].