עיסוק בשאריות של קורבנות קדושים שירדו מקדושתם מחייב את האדם בטהרה אישית. הטומאה חלה על העוסקים בהוצאת הקורבנות הנשרפים החל מהרגע שבו הם עברו את גבולות מחנה השכינה [פירושי רד"צ הופמן], והסיבה לכך היא עצם ההתעסקות בשיירי הקדושה [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מדייקים בזהותו של וְהַשֹּׂרֵף שנטמא ומחויב בטהרה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהטומאה חלה אך ורק על מי שמסייע ומתעסק בגוף השריפה עצמה, ואפילו אם מדובר ברבים שמשתתפים בפעולה יחד, כולם נטמאים [ביאור יש"ר]. לעומת זאת, אדם שרק סידר את העצים או הצית את האש אינו נטמא. קביעה זו נשענת על הבחנה לשונית דקה: פעלים כמו להצית, לדלוק או לבעור מתארים את שלב תפיסת האש בעצים, והפועל לערוך מתאר את סידור העצים. לעומת זאת, הפועל לשרוף מתייחס ספציפית לפעולת האדם שמביאה לשריפת החפץ עצמו, בשונה מהפועל לאכול שמתאר את פעולת האש המכלה את החומר [מלבי"ם, פרדס יוסף, אילת השחר, תורה תמימה].
המילה אֹתָם באה להגביל את משך הזמן שבו חלה הטומאה. האדם נטמא רק כל עוד הוא שורף את גוף הקורבנות. ברגע שהבשר ניתך והופך לאפר או לדשן, הוא כבר אינו מוגדר כ"אותם", ומאותו רגע ההתעסקות באפר אינה מטמאת את האדם ואת בגדיו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
תהליך הטהרה דורש מהשורף וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם, כלומר טבילה במקווה. רק לאחר הטבילה והערבת השמש (שקיעת החמה), הוא רשאי לשוב אל המחנה, שהוא עזרת המקדש. ייתכן אף שהכניסה נאסרה עליו לחלוטין, אפילו לתחומי העיר ירושלים, עד שיסיים את תהליך הטהרה. הרחקה מחמירה זו נועדה להדגיש את חומרת העוונות והחטאים שאותם נשאו קורבנות אלו [רלב"ג].