ויקרא, פרק ט״ז, פסוק כ״ח

ההתעסקות בשאריות קורבנות שהוצאו מחוץ למחנה השכינה מטמאת את האדם בשל המגע עם שיירי קדושה. הטומאה חלה אך ורק על וְהַשֹּׂרֵף המשתתף בפועל בשריפת גוף הקורבנות, ולא על מי שרק סידר עצים או הצית אש. יתרה מכך, הטומאה נמשכת רק כל עוד הוא שורף אֹתָם, אך ברגע שהבשר הופך לאפר ההתעסקות בו אינה מטמאת עוד. כדי להיטהר על השורף לטבול במקווה, כמשמעות וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, ורק לאחר שקיעת החמה יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה, שהוא עזרת המקדש או אף ירושלים כולה. הרחקה מחמירה זו מאזור הקודש נועדה להדגיש את חומרת החטאים שקורבנות אלו נשאו עליהם.