ביום הכיפורים, שיא העבודה הרוחנית אינו מוטל רק על כתפיו של הכהן הגדול כאדם פרטי, אלא הוא פועל כשליח האומה כולה. הקרבנות המובאים ביום זה מגלמים את מצבו הרוחני של העם, את חטאיו ואת הכמיהה לטהרה ולכפרה שלמה.
המילים וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח מלמדות שקרבנות אלו נרכשו מכספי הציבור, מתוך מחצית השקל, בניגוד לפר ולאיל של הכהן הגדול המובאים מכיסו הפרטי [רלב"ג, בכור שור, תורה תמימה, אדרת אליהו]. השימוש במילה "עדה" מצביע על כך שהכפרה שייכת לכולם, כולל הנשים [שפתי כהן], או לחלופין מתייחס לסנהדרין ולציבור הנאסף יחד לקבלת הסליחה [מלבי"ם, הופמן]. הכהן והעם עומדים שווים בפני ה' [רש"ר הירש], וגדולתו של הכהן נשאבת למעשה מתוך תפילותיהם של בני ישראל העומדים בעזרה ומסייעים לו רוחנית בעבודתו [פרדס יוסף].
התורה מדגישה שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים, אף שצורת הרבים ממילא מצביעה על שניים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שתוספת זו באה ללמד שעל השעירים להיות זהים לחלוטין במראם, בקומתם, בערכם הכספי, ובכך שיילקחו יחד באותו הזמן. אף על פי כן, אם בדיעבד לא מצאו שעירים זהים, הם עדיין כשרים לעבודה [תורה תמימה].
הדרישה לזהות מוחלטת נובעת מכך ששני השעירים מייצגים מהות אחת המפוצלת לשני כיוונים מנוגדים [רש"ר הירש, הופמן]. הפרשנים מציעים רבדים סמליים עמוקים לכפילות זו. גישה אחת רואה בשעירים ייצוג של יעקב ועשיו, התאומים הזהים. השעיר המוקדש לה' מסמל את יעקב המתקרב לאלוהיו, בעוד השעיר המשתלח מסמל את עשיו שנקרא "איש שעיר", המורחק אל המדבר לשאת את העוונות [אברבנאל, צרור המור, שפתי כהן]. גישה נוספת רואה בשעירים את פניה הכפולות של האומה הישראלית עצמה: כאשר העם ישר, הוא קרוב לה' כשעיר הפנים, אך כאשר הוא מורד, גורלו להיות "עזאזל", נוטריקון של המילים "עז" ו"אזל", כלומר אומה עזת פנים ההולכת לגלות במדבר העמים. עם זאת, עצם העובדה שהשעיר נותר חי מסמלת שגם בגלות ישראל יתקיימו עד לכפרתם וגאולתם [אברבנאל].
המילה לְחַטָּאת מלמדת ששני השעירים מופרשים יחד לאותה תכלית של כפרה, אף שרק אחד מהם יוקרב בפועל על המזבח [ביאור יש"ר, העמק דבר]. השעיר הפנימי מכפר על חטאים הקשורים לטומאת המקדש, בעוד השעיר המשתלח נושא את שאר חטאי הציבור [ספורנו].
בנוגע למהותו של השעיר המשתלח לעזאזל, ישנה מחלוקת רעיונית מרתקת. מחד, יש הרואים בו מעין דורון או שוחד הניתן לסמאל, הוא השטן, כדי שיפסיק לקטרג על ישראל ויהפוך לסניגור ביום הדין [צרור המור, שפתי כהן]. מאידך, יש השוללים מכל וכל את הרעיון של הקרבה לכוחות הטומאה, ומסבירים כי השילוח הוא פעולה סמלית של השלכת החטאים וחזרתם אל מקורם הרוחני במדבר, מקום החורבן והטומאה [אלשיך], או תפילה סמלית להרחקת שונאי ישראל [אברבנאל]. כדי שהשעיר המשתלח לא ירגיש מקופח על גורלו, התורה מצווה לקחת את שניהם יחד ולהטיל עליהם גורל, ובכך להראות שגם השעיר הנשלח למדבר ממלא שליחות אלוהית קדושה בכך שהוא נושא את עוונות העם מתוך רצון [אלשיך, פרדס יוסף].
המילה אֶחָד מודגשת בניגוד לזוג השעירים [הופמן]. סביב איל זה קיימת מחלוקת תנאים: יש הסבורים כי זהו בדיוק אותו האיל המוזכר בקרבנות המוסף של פרשת פנחס, בעוד אחרים סבורים כי היו שני אילים שונים, והמילה "אחד" באה ללמד שיש לבחור את האיל המיוחד והמובחר ביותר בעדר [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. האיל מובא לְעֹלָה מיד לאחר החטאות, כדי לסמל את השלמת תהליך הריצוי והכפרה [רלב"ג], ומייצג את ייעודו של עם ישראל להוביל את האנושות כולה כעין איל ההולך בראש העדר [רש"ר הירש].