פסוק זה חותם את מסלולם של הקרבנות המרכזיים בעבודת יום הכיפורים – פר החטאת של אהרן הכהן ושעיר החטאת של העם. מכיוון שדמם של קרבנות אלו הוכנס אל קודש הקודשים, בשרם אינו נאכל אלא נשרף כליל מחוץ לאזור המגורים.
הסיבה לשריפת הקרבנות נובעת מתפקידם; מאחר ששיירי החטאת מייצגים את חטאי העם, אסור להקטיר אותם על גבי המזבח וכן אסור לאכול אותם, ולכן יש להשמידם כליל מחוץ למחנה [פירושי רד"צ הופמן]. הדגשת הפסוק במילים אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם באה ללמד כלל רחב יותר: כל "חטאות הפנימיות" – כמו פר כהן משיח, פר העדה ושעירי עבודה זרה – חולקות דין זהה של שריפה מחוץ למחנה וטומאה לאנשים העוסקים בכך [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר, אדרת אליהו]. יתרה מכך, הפסוק מציין שהדם הובא לכפר בַּקֹּדֶשׁ, מונח שבהקשר של יום הכיפורים מתייחס באופן ייחודי גם להיכל וגם לפני ולפנים, אל קודש הקודשים [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה, ביאור יש"ר]. השריפה מחוץ למחנה והטומאה הנגרמת ממנה מתקיימות רק אם זריקת הדם נעשתה כהלכה והשיגה את כפרתה הראויה [מלבי"ם, אדרת אליהו].
פעולת הוצאת הקרבנות מתוארת במילה יוֹצִיא בלשון יחיד. יש המפרשים כי אהרן הכהן הוא זה שמצווה על אדם אחר להוציא את הקרבנות [אבן עזרא], אך הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכהן הגדול לא עשה זאת בעצמו, אלא הכתוב מתייחס באופן כללי לאדם המבצע את ההוצאה בפועל [רמב"ן, הטור הארוך, אוהב גר]. פרשנות נוספת ומעניינת מסבירה את לשון היחיד כדיוק הלכתי: כאשר קבוצת אנשים נושאת את הקרבנות הכבדים על מוטות, ברגע שהאדם הראשון יוצא מחוץ לגבול המחנה, חל עליו דין "הוצאה" והוא נטמא, גם אם חבריו עדיין נמצאים בפנים. פירוש חלופי מציע שלשון היחיד מרמזת על כך שראשו של הפר נחתך והוצא בנפרד בכבוד, כדי שלא ייגרר על הקרקע יחד עם שאר הגוף הכבד [העמק דבר].
יעד ההוצאה הוא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. אף על פי שבפועל השריפה התבצעה מחוץ לשלוש מחנות, כלומר מחוץ לירושלים, התורה נוקטת בלשון יחיד כדי ללמד הלכה הנוגעת לטומאה: הנושאים את הקרבנות נטמאים מיד עם יציאתם מן המחנה הראשון, שהוא עזרת בית המקדש [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, רלב"ג].
בניגוד ללשון היחיד בהוצאה, פעולת השריפה מתוארת בלשון רבים, וְשָׂרְפוּ. שינוי זה מעיד על כך שצוות של כהנים עסק במלאכה המורכבת, כאשר אחד מביא את האש, שני מסדר את העצים ושלישי מבעיר את הלהבה [רמב"ן, הטור הארוך, העמק דבר, חזקוני]. עם זאת, טומאת הבגדים החמורה של השריפה חלה רק על האדם שמצית את האש בפועל ומתעסק בה עד שרוב הקרבן נשרף [רמב"ן, הטור הארוך, רלב"ג], ויש הסבורים שהיא חלה אפילו על מי שרק מכין את עצמו וראוי לפעולת השריפה [מלבי"ם].
לבסוף, הפסוק מפרט שיש לשרוף אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם. בשונה מקרבן עולה רגיל, שבו מפשיטים את העור ורק אז מנתחים את הבשר לאיברים, חטאות אלו נחתכות לאיברים בעוד העור מחובר לבשר, וכך הן נשרפות בשלמותן יחד עם התוכן שבמעיהן [תורה תמימה, חזקוני, אדרת אליהו, מלבי"ם].