רגע ההכרעה בעבודת יום הכיפורים מתמקד בקביעת ייעודו של השעיר המוקדש לה׳, תהליך המשלב פעולה פיזית, קביעה שמימית והצהרה מילולית.
הפסוק מציין את השעיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל. הפרשנים מדייקים את השימוש בפועל עָלָה במקום מונח של "נתינה" או "הנחה". בחירה לשונית זו מלמדת כי עיקר הקביעה מתרחש ברגע שהגורל עולה מתוך הקלפי לשמו של השעיר. מרגע שעלה הגורל, ייעודו של השעיר נקבע, ואין זה מעכב אם הגורל לא יישאר מונח פיזית על גופו עד לשעת השחיטה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, רש"ר הירש].
באשר לפעולת הכהן, הפועל וְהִקְרִ֤יב מתפרש כהכנה והקדשה של השעיר לקרבן [ביאור שטיינזלץ, רד"צ הופמן], כאשר אהרן מגיש ומניע אותו לצד מערב כדי להורות באופן ברור שהוא מיועד לה' [רלב"ג].
מחלוקת מעניינת עולה סביב סוף הפסוק והמילים וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת. הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מן הפרשנים היא שאין מדובר כאן בעשייה פיזית של הקרבת הקרבן או שחיטתו, שכן מעשה השחיטה מוזכר בפירוש בהמשך הפרשה. לפיכך, ה"עשייה" כאן משמעותה קריאת שם. כאשר אהרן מניח את הגורל על השעיר, הוא מצהיר בדיבור ואומר "לה' חטאת" [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, ביאור יש"ר, תורה תמימה]. מאחר ששני השעירים נחשבים עקרונית לחטאת, ההכרזה המילולית נדרשת כדי להגדיר במפורש איזה מהם מוקדש לשם ה' [רלב"ג].
מנגד, קו פרשני אחר טוענת כי המילה "ועשהו" כלל אינה מתייחסת לפעולת הכהן, אלא לגורל עצמו. כלומר, הגורל הוא זה שעושה את השעיר לחטאת, ולא אמירתו של הכהן. לפי תפיסה זו, גם אם הכהן יקרא לשעיר "חטאת" לפני ההגרלה, אין לכך כל תוקף, שכן עיקר הקביעות נעשית על ידי הגורל בלבד [ספורנו, תורה תמימה, חזקוני, רש"ר הירש]. מבחינה דקדוקית, האות וי"ו במילה "ועשהו" משמשת כווי"ו החיבור המתייחסת לזמן עבר, ומדגישה שהגורל כבר קבע ועשה את השעיר לחטאת באופן מוחלט וקבוע [מלבי"ם, אילת השחר].
בניגוד לשתי הגישות הללו, הרואות במילים וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת פעולה הצהרתית או קביעה סטאטוטרית של הגורל, ישנם פרשנים המבינים את הדברים כפשוטם המעשי. לשיטתם, משמעות הכתוב היא אכן עשייה פיזית של שחיטה והקרבה [אבן עזרא], וביצוע כלל המעשים הנדרשים כדת של חטאת פנימית, בשונה מן השעיר המשתלח לעזאזל שאמנם נקרא חטאת, אך לא נעשים בו מעשי הקרבה של ממש [העמק דבר].