פסוק זה עומד במוקד רגע השיא של עבודת יום הכיפורים, שבו גורל עיוור חורץ את דינם של שני שעירים (עיזים) זהים לחלוטין – האחד מיועד לקרבן לה', והשני מיועד לשאת את עוונות העם למדבר.
הפרשנים מסבירים כי הציווי להשתמש בגורלות נועד להפקיע את הבחירה מידי אדם ולמסור אותה להשגחה האלוהית. כדי להבטיח שהבחירה תהיה אקראית ונקייה מהתערבות אנושית, הגורלות היו חייבים להיות זהים לחלוטין בגודלם ובחומר שממנו עשו אותם, כדי שהכהן לא יוכל להבחין ביניהם במישוש (ספורנו, רלב"ג, מלבי"ם). אהרן הכהן היה מעמיד שעיר אחד מימינו ואחד משמאלו, מכניס את שתי ידיו לקלפי, מוציא את הגורלות בו-זמנית ומניח אותם על ראשי השעירים. השימוש בגורל, המנטרל את ההיגיון האנושי, מסמל את מהות התשובה של יום הכיפורים, שהיא תהליך שמעל לטבע ולהיגיון הרגיל, שבו האדם מתבטל לחלוטין בפני ההשגחה (חומש קה"ת). בנוסף, כפילות המילים בפסוק נועדה להדגיש כי יונח רק גורל אחד על כל שעיר, ולא שניים (תורה תמימה).
המילה לַעֲזָאזֵל זכתה למגוון רחב של פירושים לאורך הדורות, הנעים בין הפיזי, הסמלי והסודי.
הגישה המרכזית והפשטנית ביותר בקרב הפרשנים (רש"י, שפתי חכמים, בכור שור) גורסת כי עזאזל הוא תיאור של מקום גיאוגרפי. זהו הר עז, קשה וגבוה במדבר ציה, צוק תלול שנועד לחתוך ולרסק את השעיר.
גישה שנייה רואה במילה ביטוי סמלי ורעיוני. יש המפרשים את המילה מלשון אבדון והשמדה מוחלטת של החטאים, בדומה לרעיון של השלכת העוונות למצולות ים (שד"ל, רד"צ הופמן). אחרים מסבירים כי המילה מורכבת מהמילים עז וזל (זלזול), והיא נועדה לבטא יחס של גנאי וביזיון. בימי קדם היו בני אדם נוהגים לעבוד אלילים ושדים שכונו שעירים. שילוח השעיר למדבר נועד לעקור אמונות אלו מהשורש, על ידי כך שנוהגים בשעיר מנהג של הפקר וביזיון, ובכך מחנכים את העם להתרחק מעבודה זרה (הכתב והקבלה). התלמוד מציע גם כי השם מרמז על כפרה על חטאי עריות, שהם כמעשיהם של המלאכים הנפילים עוזא ועזאל (תורה תמימה).
לצד פירושים אלו, קיימת שכבת פרשנות סודית ומיסטית, שאותה רמז אבן עזרא וחשף הרמב"ן בהרחבה (ובעקבותיו פרשנים רבים נוספים כדוגמת תולדות יצחק, כלי יקר ורבינו בחיי). לפי גישה זו, עזאזל קשור לסמאל, שר השדים וכוח ההרס והחורבן, המקושר גם למזל מאדים ולעשיו. ביום הכיפורים, שבו השטן מקטרג על ישראל, התורה מצווה להעניק לו מעין שוחד בדמות שעיר נושא עוונות. כאשר סמאל רואה שישראל נקיים מחטא, צמים ויחפים כמלאכים, הוא הופך ממקטרג לסניגור ומשבח אותם לפני ה'. הכלי יקר אף מקביל זאת לשני גדיי העיזים שהכין יעקב ליצחק, כאשר אחד סימל את החלק הרוחני של יעקב, והשני נועד לרצות את הצד החומרי של עשיו (סמאל).
אולם, הפרשנים מדגישים נחרצות כי אין מדובר חלילה בקרבן המוקרב לשד או לעבודה זרה. הרמב"ן מסביר זאת באמצעות משל למלך שעורך סעודה, ומצווה על מארחו להעניק מנה לאחד מעבדיו. המארח אינו נותן את המנה לעבד מתוך כבוד אליו, אלא אך ורק משום שזו גזירת המלך שביקש לשתף את עבדיו בסעודה כדי שישבחו אותו.
הבנה סודית זו שופכת אור חדש על הצורך בגורלות. אילו הכהן היה מקדיש בפיו שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל, היה נראה הדבר כאילו הוא נודר ומקריב קרבן לישות זרה. לכן, שני השעירים מועמדים לפני ה', ושניהם שייכים לו כמתנה. הכהן אינו מחליט דבר, אלא רק מטיל את הגורל, וידו של ה' היא שמחלקת. ה' הוא זה שנוטל מנה אחת לעצמו, ומעביר מנה אחת לעבדו. כך נשמרת האמונה המוחלטת בה' אחד, תוך נשיאת העוונות והשתקת כוחות הדין.