יום הכיפורים מהווה את שיאה של ההימנעות מפעילות אנושית, יום שבו משתלבות יחד שביתה ממלאכה והתנתקות מוחלטת מצרכי החומר. בניגוד למועדים אחרים, יום זה דורש מהאדם לעצור לא רק את עשייתו החיצונית, אלא גם את שגרת קיומו הפיזית.
הביטוי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מתאר שביתה מוחלטת וגמורה, שהיא למעלה מכל שביתה אחרת, וכפל המילים נועד לשנן ולהדגיש את עוצמת הציווי [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, פירושי רד"צ הופמן]. תוספת האותיות ו"ן במילה שבתון מצביעה על הגדלה והעצמה של מושג המנוחה [מלבי"ם, אילת השחר]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששתי המילים מייצגות שני רבדים שונים של שביתה: המילה "שבת" מורה על הפסקת העיסוק במלאכות החול, ואילו המילה "שבתון" מוסיפה את ההימנעות מצרכי הגוף ומתענוגות, כמו אכילה ושתייה. יתרה מכך, המושג "שבתון" מרחיב את האיסור כך שיכלול גם פעולות שאינן נחשבות למלאכה גמורה, ומחיל את החובה לקיים את כל חמשת העינויים הנוהגים ביום זה [רש"ר הירש, אדרת אליהו, צפנת פענח, ביאור יש"ר].
המילים הִיא לָכֶם טומנות בחובן משמעות כפולה. מצד אחד, המילה "היא" באה למעט ולהבהיר כי שילוב זה של שביתה ועינוי נוהג אך ורק ביום הכיפורים, ולא בשבת רגילה שבה אסור להתענות [מלבי"ם, אדרת אליהו]. יום הכיפורים נחשב ליום בעל מעמד עצמאי לחלוטין, כך שאם הוא חל בשבת ואדם ביצע בו מלאכה, הוא נושא באחריות כפולה על חילול שני הימים במקביל [תורה תמימה, מלבי"ם]. מצד שני, המילה "לכם" מדגישה את ייעודו הייחודי של היום: בעוד ששבת רגילה מוגדרת כ"שבת לה'" ונועדה להמליך את הבורא, יום הכיפורים מוקדש כולו "לכם" – למען כפרתם של ישראל. ביום זה האדם מבטא את חוסר האונים שלו ואת תלותו המוחלטת בה' על ידי הפסקת קיומו הפיזי [רש"ר הירש, חזקוני, פרדס יוסף].
הציווי וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם דורש הימנעות אקטיבית מצרכי הגוף, בניגוד גמור לימי צום שבהם אנשים עלולים להמשיך בשגרת עסקיהם החומריים מתוך חוסר הבנה של מהות היום [ספורנו].
סיום הפסוק במילים חֻקַּת עוֹלָם נועד למנוע טעות יסודית. מכיוון שהפסוקים הקודמים עוסקים בהרחבה בעבודת הכהן הגדול בקודש הקודשים, היה ניתן לחשוב שקדושת היום ואיסוריו תלויים בקיומו של בית המקדש. לכן, התורה מדגישה כי חובת השביתה והצום היא נצחית ועומדת בפני עצמה, והיא חלה בכל דור ודור גם כאשר אין מקדש ואין כהן [ספורנו, רלב"ג, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, פירושי רד"צ הופמן]. מבט עמוק יותר על מילה זו קושר את המושג "חוק" לעניין מזון וקצבה. אף על פי שהצום נראה כשלילת מזון מהגוף, זכות קיום מצוות העינוי מעניקה לאדם מזון רוחני נצחי וזכויות העומדות לו לדורות ולעולם הבא [חתם סופר].