בשיאו של סדר עבודת יום הכיפורים, לאחר סיום מתן הדמים, מגיע שלב הטיפול בחלקי הקרבנות המיועדים לשריפה.
הביטוי וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת מתייחס ל"אימורים" – החלקים המובחרים של הקורבן המיועדים להקטרה על המזבח. אף על פי שהמילה חטאת מופיעה בלשון יחיד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהיא משמשת כאן כשם כולל (שם מין) המתייחס לשתי חטאות שונות של העבודה הפנימית: פר החטאת של אהרן ושעיר החטאת של העם. התרגום הארמי אף מתרגם מילה זו במפורש בלשון רבים. הסיבה לכך שהתורה סתמה ולא פירטה למי שייכת החטאת, היא כדי ללמד שהציווי מאחד וכולל את שתיהן יחד [שפתי חכמים, רד"צ הופמן]. עם זאת, ישנה דעה מרחיבה יותר המחילה ציווי זה גם על שעיר העיזים של קורבן המוסף, שאמנם בשרו נאכל על ידי הכהנים כדין, אך חלבו מוקטר [אבן עזרא].
באשר לסדר העבודה, הפעולה מתבצעת רק לאחר הקרבת עולת אהרן ועולת העם, שכן הכלל ההלכתי השגרתי קובע שהקטרת קורבן עולה תמיד קודמת להקטרת חלבי חטאת [רלב"ג, העמק דבר].
המילה יַקְטִיר מעוררת שאלה פרשנית, שכן דין הקטרת חטאות על המזבח כבר נלמד ומוכר ממקומות אחרים בתורה. קבוצת פרשנים [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, צפנת פענח] מסבירה שכפילות הפועל או יתורו באים ללמד הלכה מחודשת: ההקטרה חייבת להתבצע בכל מצב ובכל אופן, אפילו אם יום הכיפורים חל בשבת, ואפילו אם הכהן או הציבור נמצאים במצב של טומאה.
המילה הַמִּזְבֵּחָה מכוונת למזבח החיצון (מזבח העולה) שניצב בעזרה הפתוחה. ההקטרה אינה יכולה להתבצע על המזבח הפנימי (מזבח הקטורת) שבהיכל, משום שמזבח זה מקודש אך ורק להקטרת קטורת ולהזאת דמים, והתורה אסרה במפורש להעלות עליו קורבנות, מנחות או אימורים [רש"י, ברכת אשר].