חשבתם פעם איך הכהן הגדול ידע בדיוק מה לעשות בכל רגע ביום הכיפורים? אחרי שהוא מסיים את העבודה החשובה בתוך המקדש, הוא יוצא החוצה כדי להעלות באש את החלקים הכי טובים והמובחרים של הקורבנות. כשהתורה אומרת לקחת וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת, היא משתמשת במילה ביחיד, אבל בעצם מתכוונת לשני קורבנות שונים: גם לפר של הכהן וגם לשעיר של כל העם. התורה מזכירה אותם יחד כמילה אחת כדי לאחד אותם לעבודה אחת משותפת. המילה יַקְטִיר מדגישה שאת הפעולה הזו חייבים לעשות תמיד ובכל מצב, אפילו אם יום הכיפורים חל בדיוק ביום שבת. ולסיום, המילה הַמִּזְבֵּחָה מבהירה שהעבודה הזו נעשית רק על המזבח החיצון, זה שעומד בחוץ תחת כיפת השמיים. אי אפשר להעלות את החלקים האלה על מזבח הזהב הפנימי, כי הוא קדוש ומיועד אך ורק לקטורת ריחנית ולהזאת דם, ולא לקורבנות עצמם.
ויקרא, פרק ט״ז, פסוק כ״ה
פרשת אחרי מות
וְאֵ֛ת חֵ֥לֶב הַֽחַטָּ֖את יַקְטִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחָה׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.