ביום הכיפורים, בבואו להיכנס לקודש הקודשים, הכהן הגדול פושט את שמונת בגדי הזהב המפוארים שלו ולובש ארבעה בגדי פשתן לבנים ופשוטים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהסיבה להסרת בגדי הזהב נעוצה בכלל "אין סניגור נעשה קטיגור" (או להפך). הזהב מזכיר את חטא עגל הזהב, ואין זה מן הראוי לבקש כפרה על עם ישראל באמצעות החומר שבו חטאו. נוסף על כך, הצבע הלבן מסמל טהרה, ניקיון כפיים ומחילה, בניגוד לאדום המסמל את החטא [בכור שור]. לבישת בגדים פשוטים אלו, הדומים לבגדי כהן הדיוט, נועדה לעורר בכהן ענווה ושפלות רוח בעומדו לפני ה', ולהזכיר לו את חומריותו וחסרונותיו האנושיים [רלב"ג].
המילה בַּד (פשתן) מופיעה בפסוק ארבע פעמים. חזרתיות זו נועדה למעט במפורש את ארבעת בגדי הזהב (חושן, אפוד, מעיל וציץ) ולהדגיש שאין להיכנס עמם פנימה [חזקוני, מלבי"ם]. הבחירה דווקא בפשתן אינה מקרית: הפשתן צומח מן האדמה, בניגוד לצמר המופק מבעלי חיים, ובכך הוא מזכיר לאדם את מקורו הארצי ומעורר אותו להכנעה. כמו כן, חוט הפשתן הוא יחידי ואינו מתפצל, עובדה הרומזת לאחדות ה' [תולדות יצחק, רבנו בחיי].
ארבעת הבגדים נועדו לכפר על חטאים ספציפיים, כנגד החטאים שבהם נכשלו בני אהרן: הכתונת מכפרת על שפיכות דמים, המכנסיים על גילוי עריות, האבנט על הרהורי עבירה שבלב, והמצנפת על גסות הרוח [כלי יקר]. סדר הלבישה, מהמכנסיים שעל המתניים ועד למצנפת שעל הראש, מסמל תהליך של התעלות מלמטה למעלה, שבו הכהן מקדש את כל חלקי גופו והווייתו [רבנו בחיי]. הביטוי עַל בְּשָׂרוֹ מלמד כי הבגדים צריכים להיות מונחים ישירות על הגוף, ללא כל חציצה של לכלוך או שיער [שפתי כהן]. באשר למצנפת, המילה יִצְנֹף אינה מתארת פעולת עטיפה וסיבוב של הבד סביב הראש בזמן הלבישה, אלא הנחה של מצנפת שכבר הוכנה וקופלה מראש לצורת כובע [רש"י, רמב"ן].
התורה מדגישה כי אלו בִּגְדֵי קֹדֶשׁ. מונח זה מוסבר בשני רבדים: במישור ההלכתי, הבגדים חייבים להירכש ממעות ההקדש הציבוריות של הלשכה, ולא מכיסו הפרטי של הכהן [רש"י]. במישור הרוחני, בגדים אלו מדמים את הכהן הגדול למלאכי השרת שלמעלה, המתוארים בספר יחזקאל כ"לבושי בדים". הכהן המשרת בקודש הקודשים משקף את השירות השמימי [רמב"ן, ספורנו]. הדגשה זו נועדה גם למנוע מהכהן תחושת פחיתות כבוד עקב לבישת בגדים פשוטים, ומבהירה לו שאלו הם הבגדים הראויים והמפוארים ביותר לעמידה לפני ה' [אור החיים]. ויש מוסיפים כי בגדים אלו נגנזים מיד לאחר יום הכיפורים כדי לחוס על ממונם של ישראל, שכן אילו היו אלו בגדי זהב יקרים, גניזתם בכל שנה הייתה מטילה הוצאה כבדה על הציבור [פרדס יוסף].
בסיום הפסוק נאמר וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם. פעולה זו אינה נובעת מטומאה, אלא היא חלק מסדר העבודה הייחודי של יום הכיפורים. הכהן הגדול נדרש לטבול את כל גופו חמש פעמים במהלך היום, בכל פעם שהוא מחליף בין בגדי הזהב (לעבודות החוץ) לבגדי הלבן (לעבודות הפנים). בנוסף לטבילות, הוא מקדש את ידיו ורגליו עשר פעמים [רש"י, מזרחי]. הרחיצה מסמלת התנתקות מוחלטת מהעולם החומרי והתנקות עמוקה לקראת המפגש עם הקדושה, מתוך הכרה בשפלותו הטבעית של האדם [רש"ר הירש, רלב"ג]. לבסוף, המילה וּלְבֵשָׁם נדרשת כנוטריקון למילים "יבלו שם" לאחר השימוש ביום הכיפורים, הבגדים טעונים גניזה עולמית ואין להשתמש בהם ביום הכיפורים של השנה הבאה [תורה תמימה].