ויקרא, פרק ט״ז, פסוק כ״ז

שיאם של טקסי יום הכיפורים כולל את סילוקם של פַּר הַחַטָּאת ושל שְׂעִיר הַחַטָּאת, שכן מאחר שייצגו את החטא ודמם הוכנס אל קודש הקודשים, אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ, חל איסור לאוכלם או להקטירם על המזבח. לכן, אדם שמונה לכך יוֹצִיא אותם הרחק אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, מעבר לשלושת המחנות, בפעולה המסמלת את הרחקת עוונות העם. אף על פי שההוצאה יכולה להיעשות על ידי יחיד, אנשים רבים יכולים לסייע בהכנת העצים והאש וְשָׂרְפוּ אותם יחד, אך רק מי שמצית בפועל את האש נטמא. הקורבנות אינם נשרפים בשלמותם אלא נחתכים לאיברים ומועלים באש, אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם, שהוא תוכן המעיים, כאשר העור נותר מחובר לבשר.