ויקרא, פרק ט״ז, פסוק כ״ו

האדם המיועד לקחת את השעיר, וְהַמְשַׁלֵּחַ, יוצא לשליחות של פרידה ללא חזרה, ויש הסבורים כי המילה אף רומזת לשחיטת השעיר במדבר. הוא מוביל את השעיר לַעֲזָאזֵל, יעד הנתפס כצוק תלול או כמקום המסמל כוחות אפלים של טומאה ואובדן חירות מוסרית. למרות שפעולתו מטהרת את העם, המשלח עצמו נטמא מרגע יציאתו מחומות ירושלים בשל המגע עם החטאים, ולכן עליו להיטהר ונקבע כי יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, פעולה המרמזת גם על ניקוי חטאיו האישיים. הכתוב מדגיש כי רק וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה כדי ללמד שמדובר בטומאה ממשית, כאשר הדעות חלוקות אם הטבילה מאפשרת חזרה מיידית לחברה או מחייבת המתנה לשקיעת החמה.