ויקרא, פרק ט״ז, פסוק א׳

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בדיבור קשה למחרת האסון, כדי להזהיר את אהרן מפני כניסה לא מורשית למקדש, כשם שרופא מזהיר אדם לבל ימות כפי שמת אדם אחר. חטאם של הבנים מרומז במילה בְּקׇרְבָתָם, ויש המסבירים זאת ככניסה פיזית אסורה לקודש הקודשים או כהקרבת אש ללא ציווי, בעוד אחרים רואים בכך התקרבות רוחנית מופרזת מתוך תשוקה עזה להידבק בשכינה. התורה מדגישה כי היו אלה שְׁנֵי בנים שעבירתם ומיתתם היו שוות לחלוטין, והכפילות במילה וַיָּמֻתוּ מלמדת שהם מתו מיד בטרם הספיקו להשלים את מעשיהם. אזכור פרשה זו אַחֲרֵי מוֹת בני אהרן דווקא כפתיח לעבודת יום הכיפורים נועד ללמד שכשם שעיצומו של היום מכפר על ישראל, כך גם מיתת צדיקים מכפרת על דורם.