ויקרא, פרק ט״ז, פסוק ל״ד

יצא לכם פעם לחכות בסבלנות למשהו ממש חשוב, למרות שרציתם לעשות אותו מיד? כאן אנחנו לומדים על הסיום של הציווי המיוחד על עבודת יום הכיפורים. המילים וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם מלמדות אותנו שהחוקים האלו לא ניתנו רק כפתרון חד פעמי לאותו הזמן במדבר, אלא הם חוק קבוע לתמיד. גם היום, כשאנחנו בגלות ואין לנו בית מקדש וכהן גדול, עצם היום של יום הכיפורים ממשיך להביא לנו סליחה וכפרה כשאנחנו צמים, נחים ממלאכה וחוזרים בתשובה. התורה מדגישה שהכניסה המיוחדת למקום הקדוש ביותר מותרת רק אַחַת בַּשָּׁנָה, ביום הכיפורים עצמו. בסוף מסופר על אהרן הכהן: וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אפשר לשאול, הרי ברור שאהרן יקשיב לה', אז למה צריך לכתוב את זה? התשובה היא שהמילים האלו באות לשבח את אהרן. למרות שהוא קיבל את הציווי בחודש ניסן, הרבה לפני יום הכיפורים, הוא חיכה בסבלנות ולא מיהר לעשות את העבודה לפני הזמן. בנוסף, כשהוא לבש את בגדי הכהן הגדול המפוארים, הוא לא עשה את זה כדי להרגיש חשוב או להתגאות, אלא מתוך ענווה מוחלטת, בדיוק כמו שה' ציווה את משה.