ויקרא, פרק ט״ו, פסוק כ״ה

כל אישה או ילדה החווה דימום חריג מגופה, וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ, נחשבת לזבה. דימום זה מתרחש בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ או עַל נִדָּתָהּ, כלומר מחוץ לשבעת ימי הווסת הרגילים, בין אם סמוך לאחריהם ובין אם במועד מאוחר יותר. כאשר הדימום נמשך יָמִים רַבִּים, שהם שלושה ימים רצופים הנדמים לאישה כארוכים בשל צער ההרחקה, טומאתה חמורה והיא נדרשת לספור שבעה ימים נקיים כדי להיטהר. עם זאת, הכתוב קובע כי כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא, ולכן גם דימום קצר יותר מטמא אותה כנידה, אך מאפשר היטהרות לאחר יום נקי אחד. המילים טְמֵאָה הִוא מדגישות גם שדווקא היא מטמאה את מי שבא עליה, בשונה מאיש זב.