ויקרא, פרק ט״ו, פסוק כ״ו

אישה החווה דימום חריג מטמאה את כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו וכל מושב המיועדים לכך, בדיוק כפי שמטמאה הנידה. הביטוי וְכָל הַכְּלִי מרחיב הלכה זו וכולל בתוכו גם מצעים, וההדגשה שהם יהיו כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ מלמדת שחפצים אלו אינם נטמאים לשבעה ימים, אלא מקבלים טומאה קלה החולפת בערב. המילים יִהְיֶה לָּהּ מתייחסות לאישה שראתה דם יום או יומיים בלבד, ומלמדות שעליה להמתין יום אחד נקי שבו היא נותרת בחזקת טמאה עד סופו, שמא יתחדש הדימום. ברמה הרעיונית, השוואת הזבה לנידה מסמלת את הקשר של עם ישראל לה', שכן כשם שכהן יכול לשהות באותו בית עם נידה, כך השכינה שורה בתוך העם גם בזמן טומאתו.