ויקרא, פרק ט״ו, פסוק כ״ט

לאחר תום תקופת טומאתה ושבעה ימים נקיים, האישה מביאה קורבנות כדי לכפר על עצמה ולאפשר את גישתה מחדש אל הקודש. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, דווקא בשעות היום ולאחר שכבר טבלה ביום השביעי כדי להיטהר, היא תִּקַּח־לָהּ קורבנות המיועדים באופן אישי ובלעדי לזיבה זו. עליה להביא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה מאותו המין בלבד, כאשר הדרישה לקורבן עוף נובעת ככל הנראה משכיחותה של תופעת הדימום. הציווי וְהֵבִיאָה מנוסח באופן דקדוקי חריג המלמד כי בניגוד לגבר הזב, האישה רשאית להביא כל אחד מהעופות בזמן נפרד, ואם נפטרה לפני שהשלימה את הבאתם, יורשיה מחויבים להביא את הקורבן הנותר במקומה.