לאחר שניסיונותיו הקודמים להביא קללה על עם ישראל כשלו, בלק מסרב להתייאש ויוזם מעבר למיקום גיאוגרפי חדש. הוא נאחז בתקווה ששינוי זווית הראייה או המיקום עצמו יצליחו לשנות את הרצון האלוהי ולאפשר את קללת העם.
המילה נא בתוך הצירוף לכה נא מדגישה את התזמון המיידי, כלומר "עכשיו", לאחר שכל מה שנעשה עד כה לא צלח [אור החיים]. בלק מציע לקחת את בלעם למקום אחר, והפועל אקחך מבטא הובלה ולקיחה ישירה של אדם [שד"ל]. היעד שאליו הם פונים הוא אתר פולחן המוקדש לעבודה זרה של פעור, אשר השתייך למדין ולא למואב. מסיבה זו, בלק ובלעם הולכים אליו לבדם, ללא ליווי של שרי מואב [העמק דבר].
הפרשנים מציעים מספר גישות כדי להסביר את התקווה שתולה בלק בשינוי המקום. גישה אחת מסבירה שבלק סבר כי בפעמים הקודמות הם צפו בחלקים צדיקים וראויים של העם. כעת, מתוך הנחה שאין ציבור שכולו נקי מפגם, הוא מצפה שדווקא מהזווית החדשה יתגלה פלג בעם שאינו הגון וראוי לקללה [ספורנו, אור החיים]. גישה שניה מציעה שבלק פעל מתוך קסם וניחוש, ואיתר מקום ספציפי שמועד לפורענות עבור ישראל [רלב"ג], מתוך מחשבה שהמקום עצמו יגרום לקללה לחול, אף ללא השתדלות והכנה מיוחדת מצד בלעם [העמק דבר]. מנגד, יש הסבורים שבלק קיווה כי בפרק הזמן שחלף עם ישראל חטא לה', ובכך יתעורר עליהם קצף אלוהי שיאפשר את הקללה [רלב"ג, מלבי"ם].
בנוגע למילה וקבתו, שמשמעותה "ותקלל אותו" [ביאור שטיינזלץ] והיא בנויה משורש כפול של האותיות ק.ב.ב [אבן עזרא], רוב הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בלשון ציווי אלא בלשון עתיד. בלק מבין כי אינו יכול לצוות על בלעם לקלל באופן מיידי, שכן הדבר תלוי בהסכמת ה'. לכן הוא מנסח זאת כתקווה עתידית: רק לאחר שהדבר ימצא חן בעיני ה', תוכל לקלל אותם משם [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה]. עם זאת, יש המדייקים מתוך הניסוח שבלק כלל לא ציפה שה' יסכים לקללה באופן אקטיבי, אלא הסתפק בכך שה' לא ימנע מבלעם את הפעולה, ואז ממילא בלעם יוכל לקלל אותם [אור החיים].