דבריו של בלעם מבקשים לעקור את התפיסה השגויה של בלק, כאילו עם ישראל יצא ממצרים מעצמו או באמצעות כוחות כישוף. תחת זאת, מוצגת כאן תמונה של השגחה אלוהית עוצמתית, על-טבעית ומתמשכת, המרוממת את העם מעל לחוקי הטבע וההיסטוריה.
המילים אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם באות להדגיש כי ה' הוא שהוציא את ישראל, בניגוד לטענת בלק "הנה עם יצא ממצרים" [רש"י, שפתי כהן, צאינה וראינה]. פעולה זו לא הייתה רק שחרור פיזי, אלא התגברות על כוחות המזלות האסטרולוגיים שחייבו את הישארותם בעבדות [רבנו בחיי], וגיבושם מאוסף חסר אונים של פרטים לכדי אומה מאוחדת [רש"ר הירש].
הפרשנים מתעכבים על השימוש במילה מוֹצִיאָם בלשון הווה, במקום "הוציאם" בלשון עבר. בעוד שיש מי שמסביר כי בהקשר זה המשמעות היא אכן לשון עבר [תורה תמימה], רוב הפרשנים רואים בכך עדות לתהליך מתמשך. היציאה ממצרים אינה אירוע היסטורי שהסתיים, אלא פעולה נמשכת של השגחה: בין אם מדובר בהמשך כיבוש הארץ מידי הכנענים [שפתי כהן], בתהליך רוחני שמתרחש בכל שנה בפסח שבו מתבררים כוחות הקדושה ומזדככים [אור החיים], או בהנהגה ניסית קבועה המלווה את העם תמיד [העמק דבר].
עוצמתו של ה' או של עם ישראל מתוארת במילים כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. המילה תּוֹעֲפֹת מתפרשת בכמה אופנים: יש המסבירים אותה פשוט כלשון תוקף, חוזק ומעוז [שד"ל, אבן עזרא]; יש הקושרים אותה לשורש הארמי שמשמעותו כפל, כלומר כוח כפול ומכופל [דעת זקנים, חזקוני, פענח רזא]; ואחרים מפרשים זאת מלשון תעופה, המבטאת כוח עצום המסוגל להתגבר על חוקי הטבע, להתנתק מן הקרקע ולהתרומם אל-על [רש"י, רש"ר הירש, מזרחי].
באשר לדימוי הרְאֵם, קיימות שלוש גישות מרכזיות בקרב המפרשים לגבי מי שמחזיק בכוח זה:
הגישה הראשונה מייחסת את הכוח לה' עצמו. התורה משתמשת בדימוי של חיה חזקה וגדולה כדי להמחיש לבני אדם את גבורת האל במושגים מוכרים שישברו את האוזן [רבנו בחיי, חזקוני, בכור שור]. אולם, מכיוון שאין זה ראוי להשוות את בורא עולם לבהמה, יש המפרשים את המילה רְאֵם כמילה נרדפת ל"רום" וגובה, כלומר תוקף רוממותו של ה' המרומם מעל הכול [רש"י, מזרחי, גור אריה]. פירוש ייחודי נוסף קושר את המילה לשדים, ומסביר כי ה' הוציא את ישראל בכוח חזק ועל-טבעי החורג ממנהגו של עולם, השולט לחלוטין גם בכוחות ההרס, השדים והמזיקים [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים].
הגישה השנייה קובעת כי המילה לוֹ מתייחסת לעם ישראל, וה' הוא שמעניק להם כוח של ראם בזכות דבקותם בו [שד"ל, אבן עזרא]. כוחו של הראם שונה מזה של האריה; הוא אינו טורף כדי לאכול, אלא רק הודף בקרניו. בכך הוא מסמל את ייעודם המוסרי של ישראל, שנועדו במקור רק לגרש את אומות כנען ולא להורגם, אלא אם כן נכפתה עליהם מלחמה [ספורנו]. כוח זה של ישראל מתבטא גם בכך שהליכתם הטבעית והמתונה, כמו של הראם, מהירה ועוצמתית יותר מכל סוס דוהר, כך שההנהגה הניסית והעל-טבעית הופכת עבורם לטבע פשוט [העמק דבר]. זאת ועוד, גם כאשר עם ישראל נחלש ונופל בגלות, ה' ממשיך לפרנס אותו בדרך נס בזכות קול התורה היוצא מפיהם, ממש כפי שהוא מכלכל ברחמיו את הראם העצום כשהוא נופל לארץ באפיסת כוחות [אדרת אליהו].
גישה שלישית וייחודית מוסבת דווקא על המצרים. לפי פירוש זה, התוקף והעוצמה של הראם היו שייכים למצרים, והפסוק בא להדגיש את גבורת ה' שהצליח להוציא את ישראל מתחת ידה של אימפריה כה אדירה וחזקה, למרות כל כוחה [הכתב והקבלה].