תשובתו של בלעם לבלק מבהירה את כפיפותו המוחלטת לדיבור האלוהי. בלעם מבהיר כי נבואתו אינה תלויה בהזמנתו של מלך מואב או בבקשותיו האנושיות, אלא רק במה שמוכתב לו מלמעלה [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מזו, מכיוון שמקור הנבואה הוא אלוהי ישראל, ברור מראש כי הדיבור שייוצר יהיה אך ורק לטובתם של ישראל [ספורנו].
הפסוק פותח במילה וַיַּעַן, שלכאורה נראית מיותרת. אולם, השימוש בשורש ע.נ.ה מלמד על מעבר לדיבור בלשון הקודש. בעוד ששיחותיהם הרגילות של בלק ובלעם התנהלו בשפה המואבית, תשובה זו נאמרה בעברית. שינוי שפה זה העיד כי בלעם מדבר מתוך רוח הקודש, והדבר אף היווה עבורו סימן לכך שימשיך לקבל נבואות מאת ה' [העמק דבר].
מוקד דבריו של בלעם מצוי בהצהרה אֹתוֹ אֶשְׁמֹר, אשר מתפרשת בשני כיוונים מנוגדים – ככפייה מוחלטת או כהשתוקקות.
מצד אחד, המילה מבטאת אזהרה חמורה ואיסור. בלעם מסביר לבלק שהוא אינו יכול פשוט לשתוק ולכבוש את נבואתו, שכן הסתרת דבר ה' היא עבירה שחייבים עליה מיתה [אור החיים, צפנת פענח]. לפי גישה זו, בלעם פועל מתוך אונס מוחלט; אף על פי שהיה מעדיף למות ולא לברך את ישראל, הוא נשלט באופן מלא. מעין מחסום ברזל עמד בפיו ומנע ממנו לקלל, והברירה היחידה שנותרה לו כדי לא להפוך לאילם הייתה לומר את הברכות [אור החיים].
מנגד, יש המפרשים את לשון השמירה כביטוי של ציפייה ותקווה. לפי גישה זו, בלעם מייחל וממתין בכיליון עיניים שה' ישים את דברו בפיו. הסיבה לכך היא שעצם חוויית הדיבור האלוהי מעניקה תענוג רוחני עצום ומתוק, ובלעם משתוקק לטעום מן הכוח הקדוש הזה שעובר על לשונו [אור החיים].