בלעם עומד מול בלק המלך, הממתין בקוצר רוח למוצא פיו, ומבהיר לו נחרצות את חוסר האונים שלו אל מול הרצון האלוהי. בתשובה ישירה לשאלתו של בלק מן הפסוק הקודם, "מה דיבר ה'?", בלעם פותח במילה הִנֵּה, כלומר: הנה התשובה לשאלתך, זהו הדבר ששם ה' בפי [רש"י, גור אריה, מזרחי].
באומרו בָרֵךְ לָקָחְתִּי, בלעם מצהיר כי קיבל מאת ה' ברכה או ציווי לברך את ישראל [רוב הפרשנים]. המילה לָקָחְתִּי אינה מבטאת לקיחה פיזית, אלא קבלה של תפקיד, ייעוד או שליחות מלמעלה, בדומה לתלמיד המקבל תורה מרבו [רבנו בחיי, רש"ר הירש]. חלק מהמפרשים מדגישים כי המילה בָרֵךְ בחלק זה של הפסוק משמשת כשם עצם, כלומר "לקחתי ברכה" [אבן עזרא, שפתי חכמים, נתינה לגר].
הפסוק ממשיך במילה וּבֵרֵךְ, ובה מתגלה מחלוקת פרשנית מעניינת לגבי זהות המברך. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה משמשת כפועל בזמן עבר, והיא מתייחסת לה' עצמו. כלומר, ה' כבר בירך את ישראל, ובלעם רק מבטא בשפתיו את מה שכבר נעשה [רש"י, אבן עזרא, ספורנו, רשב"ם, רלב"ג, דברי דוד]. מנגד, יש המפרשים מילה זו כהמשך פעולתו של בלעם עצמו, ולפיהם הכוונה היא "ואני אברך אותם", מתוך הבנה שבלעם מחויב להשלים את הברכה שהחל בה בפעם הראשונה [בכור שור, נתינה לגר, אוהב גר, העמק דבר, אדרת אליהו לר' יוסף חיים].
ההכרזה הסופית, וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה, חותמת את חוסר היכולת של בלעם לשנות את המציאות. מדוע אינו יכול להשיב את הברכה לאחור? הפרשנים מציעים לכך כמה רבדים. ברובד הפיזי והנבואי, ה' שלל מבלעם את הבחירה החופשית בדיבורו, ושם בפיו מחסום רוחני המכריח אותו לברך גם בניגוד לרצונו, שכן כוח הדיבור מסור כולו בידי ה' [אור החיים, רבנו בחיי]. ברובד המהותי, ברכתו של ה' אינה רק אמירה בעלמא אלא מעשה מוגמר. מכיוון שה' אינו אדם שמתחרט ומשנה את דעתו, הברכה היא מציאות קיימת שאינה ניתנת לביטול כלל [מלבי"ם, אדרת אליהו].
הפרשנים קושרים הצהרה זו להמשך דברי בלעם בפסוקים הבאים, ומסבירים כי הברכה אינה שרירותית. ה' אינו משיב את ברכתו משום שהוא שוכן בתוך עם ישראל בחברות ובחיבה, ואינו מביט בעוונותיהם, מציאות המתבטאת במילים "ותרועת מלך בו" המעידות על אהבה ורעות [דעת זקנים, חזקוני, הדר זקנים, חתם סופר].