עמידתו של בלעם מול עם ישראל חושפת את אפסות כוחו של בשר ודם אל מול הרצון האלוהי, ואת ההגנה המוחלטת שמעניק ה' לעמו. בלעם מכיר בכך שאין לו כל יכולת עצמאית לפעול בניגוד להשגחה.
המילים אֶקֹּב ו-קַבֹּה משמעותן קללה, והמילים אֶזְעֹם ו-זָעַם מבטאות כעס וזעם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים כי השורש נ.ק.ב משמעו גם דיבור וקריאה בשם [אם למקרא]. הפרשנים מסכימים כי בלעם מודה שקללתו חסרת ערך ללא הסכמה אלוהית; אם ה' אינו חפץ להרע לעם, קללת אנוש לא תחול עליהם ואף תשוב אל ראש המקלל [רלב"ג, אור החיים, מלבי"ם, בכור שור]. יתרה מזאת, באותה שעה היה בלעם נתון במצב של התפעלות נבואית עמוקה שבה ניטל ממנו רצונו החופשי [שד"ל].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בלשון העבר של הפסוק. העובדה ש-לֹא קַבֹּה אֵל מלמדת שאפילו בעבר, כאשר ישראל חטאו והיו ראויים לקללה ולעונש, כדוגמת חטא העגל, ה' לא קילל אותם אלא המשיך להשפיע עליהם חסד, כגון ענני הכבוד והמן [רש"י, רבנו בחיי, גור אריה, מזרחי]. ה' אף נמנע מלקלל את החוטאים שבעם כדי שלא לביישם ברבים [העמק דבר]. גישה נוספת מפרשת את המילה אֵל ככינוי ליעקב אבינו; אפילו יעקב, כשכעס על בניו, לא קילל אותם עצמם אלא רק את כעסם, ומיטתו נותרה שלמה וטהורה ללא פסול, בניגוד לאברהם ויצחק [רש"י, רבנו בחיי, פענח רזא].
באשר לביטוי לֹא זָעַם ה', המפרשים חושפים את שיטת הפעולה של בלעם. כוחו המיוחד היה טמון ביכולתו לכוון לאותו רגע קטנטן ביום שבו מתעוררת מידת הדין וה' כועס. אולם, לאורך כל הימים שבהם ניסה בלעם לקלל, ה' כבש את כעסו לחלוטין ולא זעם כלל, ובכך ניטרל את כוחו של בלעם [רש"י, תורה תמימה, דעת זקנים]. עולה השאלה: אם בלעם ממילא לא יכול היה לקלל, מדוע הוצרך ה' לאסור עליו זאת מפורשות? התשובה היא שה' צפה את חטאם העתידי של ישראל בבעל פעור, וביקש למנוע מצב שבו האומות ייחסו את המגפה שתפרוץ שם לקללתו של בלעם [שפתי חכמים, משכיל לדוד].
הפסוק משתמש בשני שמות של ה': אֵל ו-ה'. שמות אלו מייצגים את מידות החסד והרחמים, שמהן יונקות נשמותיהם של ישראל, ולכן אין בהם פגם רוחני שדרכו יכולה הקללה להיאחז [אור החיים]. מנגד, הדבר משקף גם את התנהגותם של ישראל: בניגוד לאומות העולם הנוהגות לקלל את אלוהיהן בעת צרה, ישראל אינם מקללים את ה' גם כשהם סובלים (ולכן לֹא קַבֹּה אֵל), ובזכות כך הם אינם מכעיסים את ה' ואינם הופכים את מידת הרחמים למידת הדין (ולכן לֹא זָעַם ה') [כלי יקר].