במדבר, פרק כ״ג, פסוק כ״ו

תשובתו של בלעם לבלק, לאחר שבירך את ישראל במקום לקללם, מציגה עמדה של התבטלות מוחלטת בפני הרצון האלוהי. בלעם מתגונן בפני טענותיו של מלך מואב ומזכיר לו כי כבר מראשית הדרך הבהיר שאין לו כל שליטה עצמאית על תוכן נבואתו.

ההכרזה הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מהווה אזהרה מוקדמת שהשמיע בלעם לבלק, לפיה אינו מדבר מתוך רצונו החופשי [ביאור שטיינזלץ]. הקושי התחבירי במילה לֵאמֹר – שהרי לא ברור למי עוד היה עליו לומר זאת – זוכה למספר התייחסויות. גישה אחת מסבירה כי בלעם התכוון להבהיר שכל מטרת דיבורו הקודם הייתה להצהיר מראש שכל מה שיורה לו ה', בין אם זו ברכה ובין אם קללה, הוא מחויב לקיים [אור החיים]. מנגד, יש המפרשים את המילה לֵאמֹר כהמתנה לתגובה. בלעם השתמש בפסוק בשם ה', המייצג את מידת הרחמים, וחיכה שבלק יאמר את דעתו וישיב האם הוא מסכים למהלך זה. משבלק שתק, מידת הרחמים הופעלה לטובת ישראל והברכה נכפלה [אלשיך].

ההתחייבות של בלעם, אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה, מתפרשת במספר רבדים. ברובד הפשוט, זוהי קבלת עול מוחלטת לבצע את דבר ה' גם כאשר הוא מנוגד למטרה שלשמה נשכר [אור החיים]. מעבר לכך, החובה אינה מצטמצמת רק לדיבור עצמו, אלא חלה גם על עצם ההכנה לנבואה; כאשר מתעורר רצון מן השמים, בלעם מחויב לעשות את כל ההכנות הנדרשות לקראתו [העמק דבר].

מבחינה פסיכולוגית, יש הסבורים כי בלעם היה למעשה אנוס לחלוטין ופיו עוקם בעל כורחו, אך מתוך בושה בחר להשתמש בביטוי "אעשה", המרמז על בחירה אישית, כדי להסתיר את חרפתו מפני בלק ולהציג פאסון של כבוד [אלשיך]. ברובד עמוק יותר של מהות הנבואה, מוסבר כי במעמד זה הגיע בלעם למדרגה נבואית גבוהה שבה הדיבור האלוהי עצמו נחשב למעשה, בדומה לאופי נבואתו של משה רבנו, ולכן הדיבור מתואר במונחים של עשייה [צפנת פענח].