המפגש השני בין בלק לבלעם מתאפיין באווירה מתוחה, לאחר שהניסיון הראשון לקלל את ישראל נכשל והפך לברכה. הדינמיקה בין המלך לנביא משתנה, וההתלהבות הראשונית מפנה את מקומה לאכזבה, תסכול וציניות.
הכתוב פותח במילים וַיָּבֹא אֵלָיו, ולא משתמש בפועל "וישב" כפי שנכתב במפגש הראשון. שינוי זה מצביע על כך שבלעם לא מיהר להשלים את שליחותו. הוא התעכב, היסס, וכלל לא רצה להגיד את דבר ה', עד שבלק נאלץ לדובב אותו [העמק דבר].
כאשר בלעם מגיע, הוא רואה את בלק עומד ליד הקורבן כפי שהורה לו [ביאור שטיינזלץ], אך ניכר שינוי בפמליית המלך. בניגוד לפעם הקודמת שבה הודגש כי "כל" שרי מואב עמדו עמו, הפעם נכתב רק וְשָׂרֵי מוֹאָב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלאחר הכישלון הראשון, שבו ראו השרים כי בלעם מברך את ישראל במקום לקללם, רבים מהם איבדו תקווה ועזבו את המקום, כך שנותרו רק מקצתם. לעומת זאת, יש הסבורים כי צמצום הנוכחים היה מכוון. דעה אחת מציעה שבלק בחר להשאיר עמו רק שישה שרים שהיו בעלי קסם כמותו, והציב כל אחד מהם ליד מזבח אחר כדי לשמור על ריכוז מלא ולהסתיר את מעשה הקללה מהציבור [שפתי כהן]. דעה אחרת מסבירה שבפעם הראשונה הקורבן היה משותף ולכן נכחו גם שריו של בלעם, אך כעת הקורבן היה של בלק בלבד, ולכן שרי בלעם חסרו ונותרו רק שרי מואב [העמק דבר].
פנייתו של בלק בשאלה מַה דִּבֶּר ה' אינה שאלת התעניינות תמימה. הפרשנים מסכימים כי שאלה זו נאמרה בלשון צחוק, ציניות ולעג. ההוכחה לכך היא שבמפגשם הראשון בלק כלל לא שאל דבר, אלא המתין ובלעם מיד פתח בדברי נבואתו. הפעם, בלעם שתק, ובלק ניצל זאת כדי לעקוץ אותו. בשאלתו, בלק מזלזל בבלעם ומזכיר לו שהוא חסר אונים ואינו אדון לעצמו ולמילותיו. הוא למעשה אומר לו: מאחר שכבר הבהרת שאינך מדבר מדעתך אלא רק את מה שה' שם בפיך, הבה נשמע מה ה' אמר הפעם [רלב"ג, בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. יש המוסיפים כי בלק אף התיישב בביטול ובלעג בעת ששאל זאת, מה שהוביל לכך שמיד לאחר מכן בלעם ציווה עליו לקום, שכן את דברי ה' חובה לשמוע בעמידה מתוך יראה [שפתי כהן].