נאומו הנבואי הראשון של בלעם נפתח במבט לאחור על המסע שעבר ועל מהות שליחותו. בדבריו נשזרים תסכול אישי, אירוניה היסטורית, והכרה עמוקה בכוחו הרוחני של העם שעומד מולו.
הביטוי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ מתאר את שירתו ומליצתו של בלעם [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי נבואתו הגיעה אליו בצורה של מראה חידתי שעליו היה לפתור [ספורנו], או שנזקק למשלים משום שלא היה בדרגה רוחנית מספקת לקבל נבואה ישירה וברורה [אור החיים]. גישה נוספת רואה במשל תחבולה מילולית, בלעם שרצה לקלל אך הוכרח על ידי ה' לברך, ניסח את דבריו כחידה שעל פניה נשמעת כברכה אך טומנת בחובה כוונות רעות [בעלי ברית אברם].
המילים יַנְחֵנִי וכן מִן אֲרָם משמעותן שבלק הוביל והביא אותו מארץ רחוקה [רשב"ם, ביאור שטיינזלץ]. הכפילות בפסוק עם המילים מֵהַרְרֵי קֶדֶם נועדה להדגיש את הטורח העצום והמרחק הרב שעבר, מאמץ שיתברר לבסוף כחסר תועלת [רשב"ם, חזקוני].
למקור הגאוגרפי שממנו הובא בלעם ישנה משמעות רוחנית והיסטורית עמוקה. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא שהרי המזרח וארם הם המקור העתיק לכוחות הטומאה והכישוף בעולם, ובלעם קובל על כך שירד ממעלתו הרוחנית הגבוהה אל שליחות שפלה שכזו [רקנאטי, העמק דבר, מלבי"ם, אור החיים].
בנוסף, הפרשנים חושפים כאן כפיות טובה היסטורית. בלק מלך מואב הוא מזרע לוט שניצל בזכות אברהם שהגיע מארם, ובלעם עצמו הגיע מלבן הארמי שזכה לבנים רק בזכות יעקב. כעת, שניהם מגיעים מארם כדי לקלל את צאצאי מיטיביהם [רבנו בחיי, קיצור בעל הטורים, אלשיך, מנחת עני]. יש אף הרואים בהררי קדם רמז להר שעליו כרתו לבן ויעקב ברית שלום עתיקה, ברית שבלק דורש כעת מבלעם להפר [הטור הארוך].
בבקשתו של בלק לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל, המילה אָרָה פירושה קלל, והמילה זֹעֲמָה משמעותה הבא זעם אלוהי, כעס או גירוש [ביאור שטיינזלץ, שד"ל, רלב"ג, הכתב והקבלה, רשב"ם]. המילה לִּי טומנת בחובה אירוניה מרירה, שכן מי שמקלל את ישראל מקלל למעשה את עצמו, וכך בלק מבקש מבלעם להביא קללה על ראשו שלו [רבנו בחיי, שפתי כהן, בעלי ברית אברם].
מדוע בלק כופל את דבריו ומשתמש בשני שמות העם?
גישה אחת מסבירה שבלק דרש מבלעם לקלל את העם בכל שמותיו, מחשש שמא אחד מן השמות אינו השם המובהק והקללה לא תחול [רש"י, רבנו בחיי, שפתי חכמים, גור אריה, מזרחי].
גישה שניה מבחינה בין המעמדות בעם. השם יעקב מייצג את ההמון הרגיל, את הבינוניים או את החולשה החומרית, ועליהם התבקש בלעם להטיל קללה מוחלטת. לעומת זאת, השם ישראל מייצג את הצדיקים, גדולי העם והמהות הרוחנית הגבוהה, שבהם כוח הטומאה אינו שולט. לכן, לגביהם הסתפק בלק בבקשה לעורר עליהם זעם אלוהי וקצף, שהיא פגיעה ברמה פחותה יותר מקללה [אור החיים, מלבי"ם, רש"ר הירש].