במדבר, פרק כ״ג, פסוק ז׳

בלעם פותח את נבואתו באמירת שיר או חזון פיוטי, וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, שנועד לרכז את מחשבתו או להסוות את דבריו. הוא מתאר את הדרך הארוכה שעשה מִן אֲרָם וכן מֵהַרְרֵי קֶדֶם, תיאור המדגיש את הטורח במסעו, אך גם חושף כפיות טובה היסטורית כלפי האומה שבזכות אבותיה קיימים הוא ובלק. אזכור מקומות אלו, המוכרים גם כמקור לטומאה וכישוף, מבליט את הפרת הברית הקדומה שנכרתה שם בין האבות שלא לפגוע זה בזה. בקשתו של בלק מנוסחת בכפילות כדי להבטיח את הפגיעה בעם, והיא כוללת דרישה לקללה ישירה, אָרָה, כלפי המון העם המכונה יַעֲקֹב, ולצידה ניסיון לעורר את קצפו של ה', זֹעֲמָה, כלפי הצדיקים המכונים יִשְׂרָאֵל.