לאחר שבלעם מבין כי כוחותיו הרגילים אינם מועילים, הוא משנה את אסטרטגיית הפעולה שלו ופונה להקרבת קורבנות, במטרה לעורר רצון מלפני ה׳ ולהכשיר את הקרקע להשגת נבואה שתאפשר לו לקלל את ישראל [רלב"ג, בכור שור, העמק דבר]. כאשר הוא מצווה את בלק בְּנֵה־לִי, הוא דורש שהבנייה תיעשה בדיוק על פי כוונותיו הנסתרות, שאותן לא רצה לגלות למלך מואב [אור החיים]. עם זאת, הוא שיתף את בלק בעבודה עצמה כדי לחבר אותו למעשה, כמעין תפילה משותפת [רמב"ן]. המילה בָזֶה מתפרשת כדרישה לפעול "כאן ועכשיו" [ביאור שטיינזלץ], במקום גבוה שממנו ניתן לראות את העם [ספורנו], או מתוך כוונה לעורר כוחות ארציים ספציפיים המצויים דווקא באותו מקום [מלבי"ם].
הדרישה להקים דווקא שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת טומנת בחובה סודות עמוקים [אבן עזרא, אבי עזר]. המספר שבע מסמל את השלמות, את הכוחות הפועלים במציאות ואת יסודות הבריאה, והיה ידוע כמספר מקודש גם בקרב אומות העולם הקדומות, כפי שמצינו אצל איוב [רש"ר הירש, אדרת אליהו, מלבי"ם, אם למקרא]. הפרשנים מציגים מספר מניעים לבחירה במספר זה:
ראשית, בלעם ניסה להשתמש באהבתו של ה׳ למספר שבע, הבאה לידי ביטוי בשבת, בשמיטה ובמועדים, וכן לעורר את זכותן של שבע מצוות בני נח כדי להחיל על ידם את הקללה [שפתי כהן, קיצור בעל הטורים].
שנית, הוא ביקש לבטל את זכותם של שבעה צדיקים שהקימו מזבחות לה׳ מאדם הראשון ועד משה [חזקוני, שפתי כהן].
מנגד, יש שרואים בריבוי המזבחות ביטוי מובהק לתפיסה אלילית: בעוד שעם ישראל מקריב לאל אחד על מזבח אחד מתוך אחדות, בלעם סבר שההנהגה האלוהית פועלת דרך ריבוי של אמצעים וכוחות, וקיווה שפיצול העבודה לשבעה מוקדים יאפשר לו למצוא פתח להרע לישראל [העמק דבר]. בנוסף, יש שפירשו כי כוונתו הייתה להשפיע על מערכת הכוכבים ולגייס את שבעת כוכבי הלכת נגד ישראל [שפתי כהן].
גם בבחירת סוגי הקורבנות, שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים, טמונה כוונה מחושבת. הפרים מסמלים את אומות העולם, ואילו האילים מן הצאן מסמלים את עם ישראל. בלעם הקריב את שניהם יחד כדי לאחד את צינורות השפע הרוחני של כלל האנושות ושל ישראל, ולמשוך את כולם לטובת מואב [אלשיך]. כמו כן, הקורבנות כוונו כנגד האבות: הפר כנגד אברהם והאיל כנגד יצחק. באופן בולט, בלעם נמנע מלהקריב כבשים, המייצגים את יעקב, מחשש שזכותו של יעקב תעמוד לישראל, או כדי שלא לעורר את זכותם של שבעת הכבשים שעם ישראל עתיד להקריב במוספי החגים [שפתי כהן].