בניסיונו השלישי של בלעם לפעול נגד עם ישראל, ניכר שינוי מהותי באסטרטגיה שלו ובמערכת היחסים בינו לבין בלק מלך מואב. לאחר ששני הניסיונות הקודמים הסתיימו בברכה, בלעם משנה את גישתו ונוטל את המושכות לידיו.
כאשר בלעם אומר בְּנֵה לִי וכן וְהָכֵן לִי, הוא מצביע על כך שבפעם הזו הוא המקריב הבלעדי, בניגוד לפעמים הקודמות שבהן בלק היה שותף או המקריב העיקרי [העמק דבר]. בנוסף, הפעם בלעם אינו מתרחק כדי להתבודד ולחפש את ה', שכן רוח ה' חלה עליו מיד בעומדו על הקורבן. מנגד, התלהבותו של בלק דועכת. לאחר שנוכח כי אין תקנה ובלעם רק מברך את ישראל, הוא מתייאש ומתעצל בבניית המזבחות שבלעם ציווה עליו להקים [הטור הארוך].
המטרה שעומדת מאחורי בקשת שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת נובעת מהבנתו של בלעם כי לא יוכל לשנות את ייעודם של ישראל, שכן קיומם הוא חלק מהנהגת ההשגחה בעולם. כנביא אומות העולם, הוא מחליט לחוס על שבעת עממי כנען שישראל עתידים להשמיד. בלעם מניח כי אובדנם אינו בהכרח חלק מתכלית הבריאה אלא גזירה שניתן לבטל באמצעות תפילה. לכן הוא מקים שבעה מזבחות כנגד שבעת העממים, במטרה לבקש עליהם רחמים ולקוות שישראל יסתפקו בהתיישבות במדבר, דבר שיביא תועלת עקיפה גם למואב [העמק דבר].
למרות שקורבנות אלו, הכוללים שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִם, הוקרבו מתוך כוונה רעה ושלא לשם שמיים, הייתה להם השפעה היסטורית מרחיקת לכת. בשלושת הניסיונות יחד הקריב בלק ארבעים ושניים קורבנות. מחד גיסא, זכות זו עמדה לו לרעה כלפי ישראל, שכן היא נתנה כוח לקללתו של אלישע הנביא שנים רבות לאחר מכן, קללה שבעקבותיה נהרגו ארבעים ושניים ילדים מישראל. מאידך גיסא, הקרבת הקורבנות המחישה את הכלל לפיו אדם שעוסק במצוות שלא לשמן מגיע בסופו של דבר לעשותן לשמן; בזכות קורבנות אלו זכה בלק שרות המואבייה תצא מזרעו, וממנה נולד שלמה המלך, אשר לימים הקריב אלף עולות לה' בכוונות טהורות [תורה תמימה].
מבחינת מסורת הכתיב של הפסוק, המילה אֵילִם נכתבת באופן ייחודי כשהיא חסרה את האות יו"ד השנייה, בניגוד למילים דומות במקרא [מנחת שי].