במפגש השני בין ה' לבלעם חל שינוי מהותי באופי ההתגלות, הממחיש את אובדן השליטה המוחלט של הנביא על נבואתו ואת אהבת ה' לעמו.
המילה וַיִּקָּר משמעותה שה' הופיע והזדמן אל בלעם [ביאור שטיינזלץ]. בניגוד להתגלות הקודמת, כאן בלעם לא היה צריך להתרחק או להכריז על בניית המזבחות, שכן הוא כבר עמד לצידם וה' נגלה אליו מיד [מלבי"ם]. רוב הפרשנים מצביעים על שינוי דרמטי בשם ה' המופיע כאן: בעוד שקודם לכן נגלה אליו "אלהים", המייצג את מידת הדין, כעת מופיע השם המפורש (יְהֹוָה), המייצג את מידת הרחמים. שינוי זה נעשה לכבודם של ישראל וכדי לקדש את שם ה' ברבים [שפתי כהן]. בלעם מבין כעת כי לא יוכל לקלל את ישראל בשום אופן; אם קודם קיווה למצוא בהם עוון כדי שתחול עליהם קללה מכוח מידת הדין, כעת הוא מבין שה' מביט עליהם ברחמים [רמב"ן, הטור הארוך]. בעקבות זאת, המסר עובר מהבנה בסיסית שאי אפשר לקלל את ישראל, להכרה עמוקה בכך שישראל ראויים לברכה בזכות עצמם [חומש קה"ת].
המשך הפסוק, וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו, מעורר תמיהה, שכן הדיבור אינו חפץ מוחשי שניתן "לשים" אותו [שפתי כהן], והכתוב יכול היה פשוט לציין שה' אמר לו לשוב אל בלק. גישה אחת מסבירה שה' מילא אותו במשל ומליצה [העמק דבר], גם אם בלעם עדיין לא ידע באותו רגע מה בדיוק הוא עתיד לומר [ביאור שטיינזלץ].
אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י ונושאי כליו] מפרשת את ה"שימה" באופן ציורי המבטא כפייה. כאשר בלעם שמע שאינו מורשה לקלל, הוא לא רצה לחזור אל בלק רק כדי לאכזבו ולצערו. בתגובה, ה' שם בפיו מעין מתג, רסן או חכה מברזל, כפי שאדם שם בפי בהמה כדי לאלצה ללכת לאן שירצה [רש"י, שד"ל, משכיל לדוד]. ה' החזיק את פיו פתוח או סתום בעל כורחו [ברכת אשר, שד"ל], והבהיר לו: הדיבור אינו מסור בידך, ועל כורחך תשוב אל בלק [שפתי כהן].
הפרשנים מסבירים שהדגש על הכפייה מופיע דווקא כאן, בהתגלות השנייה, משום שבפעם הראשונה בלעם יזם את הדיבור כשהתגאה בעריכת המזבחות, ולכן ה' היה צריך "לשים דבר" כדי לענות לו. אך כאן, בלעם שתק ולא אמר דבר, ולכן ה"שימה" בפיו נועדה להדגיש את חוסר האונים שלו ואת העובדה שהוא הולך וחוזר בעל כורחו, ככלי שרת בלבד [שפתי חכמים, גור אריה, דברי דוד].
לבסוף בא הציווי וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר, המשלים את המהלך: בלעם נשלח חזרה כשהוא כבול לרצון ה', מחויב להשמיע את הברכה שתושם בפיו, ללא כל יכולת בחירה.