בפתיחת נבואתו השנייה של בלעם, המדגישה את נאמנותו המוחלטת של ה׳ לישראל, פונה בלעם אל בלק בדרישה פיזית ותודעתית להקשבה מלאה.
הקריאה קום בלק מעוררת שאלה בקרב המפרשים באשר לסיבת הקימה. גישה אחת מסבירה כי בלעם זיהה שבלק מזלזל בו ולועג לחוסר שליטתו בנבואה, ולכן ביקש לצערו ולהפגין את סמכותו כשליח ה׳, תוך שהוא מחייב את המלך לעמוד באי-נוחות [רש"י, אור החיים, ביאור שטיינזלץ]. גישה שניה רואה בקימה ביטוי של יראת כבוד כלפי ה׳. בניגוד לנבואה הקודמת, הפעם גילוי הנבואה נובע משמו הגדול של ה׳, ולנוכח מלכו של עולם, מלכותו של בלק בשר ודם מאבדת כל משמעות ועליו לעמוד [אלשיך, אור החיים, חתם סופר]. בנוסף, ייתכן שבלק היה שקוע במחשבות על הקרבנות שהקריב, והדרישה לקום נועדה לנתק אותו ממחשבותיו ולהכין אותו נפשית לקראת קבלת דבר ה׳ [העמק דבר]. עצם התוספת של האות וי"ו במילה וּשְׁמָע מדגישה כי מדובר בחובה מוחלטת של קימה ושמיעה יחד, ואין לבלק רשות להפנות עורף וללכת [אור החיים].
הפסוק פותח במילים וישא משלו, ויש המבארים כי בלעם הגביה את קולו מאוד בכוונה תחילה. בעוד צדיקים מברכים בשקט, בלעם הרשע בירך בקול רם מסוף העולם ועד סופו, כדי שאומות העולם ישמעו את הברכות, יקנאו בישראל, יכניסו בהם עין הרע ויצאו נגדם למלחמה [שפתי כהן]. מנגד, יש שדורשים כי קולו של בלעם דווקא נחלש בעקבות מאורעות הדרך, ולכן נאלץ לדרוש מבלק לקום, להתקרב ולהקשיב היטב [צפנת פענח].
בלעם כופל את בקשת ההקשבה ואומר האזינה עדי. המילה עדי מתפרשת כ"אלי" או "לדבריי" [אבן עזרא, נתינה לגר, שד"ל]. הפרשנים עומדים על ההבדל בין "שמיעה" ל"האזנה" ומציעים לכך מספר רבדים. במישור הפיזי, בלעם מבקש מבלק להתקרב אליו מאוד [רלב"ג]. הסיבה להתקרבות זו היא כדי שבלק יביט מקרוב בשפתיו של בלעם ויראה כיצד המלאך מעקם את פיו בכוח לדבר ברכה, ובכך יבין שבלעם אנוס ואינו מברך את ישראל מרצונו החופשי [אור החיים]. במישור השכלי, ה"שמיעה" נועדה להבנת דברים עמוקים מתוקף היותו מלך, בעוד ה"האזנה" מספיקה כדי לקלוט את הדברים הפשוטים יותר, מתוקף חכמתו הטבעית [מלבי"ם]. במישור הרוחני, ה"שמיעה" מסמלת את הריחוק של בלק מהקדושה, ואילו ה"האזנה" מסמלת את דבר ה׳ שיורד ומתקרב אליו [אלשיך].
לסיום, בלעם פונה אל בלק בתואר בנו צפור. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאות וי"ו במילה בנו היא תוספת סגנונית-מקראית שגורה, ומשמעות המילה היא פשוט "בן". עם זאת, השימוש בשם אביו של המלך טוען בחובו משמעויות סותרות. מצד אחד, קריאה למלך על שם אביו נועדה להשפיל ולגמד אותו, להזכיר לו את מוצאו הפשוט ולפנות אליו כאילו היה אדם צעיר שטרם עמד ברשות עצמו [העמק דבר, אלשיך]. מצד שני, ייתכן שיש כאן הכרה בייחוסו: בלעם מזכיר לבלק שהוא בנו של אדם גדול, חכם ובקיא בכישוף, ולכן מצופה ממנו להיות תלמיד ראוי לאביו ולהבין את הדברים הנאמרים לו [אדרת אליהו, רש"ר הירש, מלבי"ם]. גישה נוספת מציעה שאם בלק אכן יקשיב ויבין את דבר ה׳, הוא יתעלה במדרגתו הרוחנית אפילו מעל אביו צפור, עד שבאופן סמלי אביו ייחשב לו לבן [אור החיים].