רגע העימות הדרמטי בין מלך מואב לנביא השכיר חושף שבר עמוק של ציפיות. בלק עומד מזועזע לנוכח התנפצות תקוותיו; במקום לשמוע את דברי ההרס שקיווה להם, הוא שומע הצהרה גורפת של שבח. זעקתו המתוסכלת של המלך מבטאת לא רק אכזבה אישית, אלא גם פער מהותי בהבנת אופי השליחות הנבואית.
בלק פונה אל בלעם ושואל בתדהמה כיצד ייתכן שהביא אותו לָקֹב, כלומר לקלל [ביאור שטיינזלץ], ובמקום זאת הוא מעניק לישראל ברכה, שמשמעותה כאן אינה רק איחול חיובי לעתיד, אלא מתן שבח מובהק [ברכת אשר על התורה]. תלונתו המרכזית של בלק אינה רק על היעדר הקללה, אלא על הפעולה האקטיבית של הברכה. הפרשנים מסכימים כי בלק הבין שבלעם כפוף לרצון ה' ואינו יכול לקלל ללא רשות, אך הוא ציפה ממנו לכל הפחות לשתוק ולא לעשות דבר. בעיני בלק, ברכה אקטיבית לאויביו היא פגיעה ישירה ואישית בו, ולכן הוא זועק "מֶה עָשִׂיתָ לִי" [אור החיים, מלבי"ם]. בחירתו של בלעם לברך במקום פשוט למלא את פיו מים, עוררה בבלק חשד שבלעם פועל מתוך כוונת זדון נגדו ומתוך רצון שלם ואמיתי לברך את ישראל, ולא רק מתוך יראה מה' [פני דוד]. מעבר לכך, עצם חיזוק האויב מהווה הפסד ונזק ישיר לבלק עצמו [אלשיך].
שאלה מתבקשת שעולה מתוך הסיטואציה היא מדוע בלק המתין עד שבלעם סיים את דבריו ולא עצר אותו מיד כשהחל לברך. ההסבר לכך נעוץ בהיכרותו של בלק עם ערמומיותו של בלעם. בלק הניח שבלעם משתמש בטקטיקה רטורית: פתיחה בדברי שבח והפלגה, רק כדי להנחית בסופם קללה ניצחת וגנאי חריף. רק כאשר בלעם סיים את נאומו, הבין בלק לתדהמתו כי מדובר בברכה מוחלטת מתחילתה ועד סופה, ללא כל כוונת זדון נסתרת [אור החיים, אלשיך].
הכפילות בלשון הפסוק, בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ, מדגישה את עוצמת הברכה ומהותה. כפילות זו מעידה על כך שהברכה נאמרה בפה מלא ומעומק הלב, כפי שניכר ממשאלתו האישית של בלעם בסוף דבריו ("ותהי אחריתי כמוהו"), המוכיחה כי הוא באמת רוצה בטובתם ומתאווה להיות כמותם [אור החיים, פני דוד]. בנוסף, הלשון הכפולה רומזת לשני סוגים של ברכות שהעניק בלעם: האחת מכוונת להמוני העם, והשנייה לגדולי האומה [העמק דבר].
מנגד, יש המציעים זווית התבוננות שונה לחלוטין על תגובתו של בלק. לפי גישה זו, בלק כלל לא הבין את המשלים העמוקים של בלעם, אלא רק את משפט הסיום שבו בלעם בירך את עצמו שיזכה למות מות ישרים, כדי שישראל לא יהרגו אותו. תלונתו של בלק על כך שבלעם בירך היא למעשה טענה אישית: אם כבר בירכת את עצמך שתינצל מאויביי, היה עליך לברך גם אותי באותה ברכה [שפתי כהן].