במדבר, פרק כ״ג, פסוק ג׳

בלעם מתכונן לרגע הגורלי שבו ינסה להטיל קללה על עם ישראל, ולאחר הקרבת הקרבנות נוצרת הפרדה דרמטית בינו לבין מלך מואב. בלק נשאר לעמוד לצד המזבח, ואילו הנביא יוצא לבדו אל הלא נודע, בתקווה לזכות בהתגלות אלוהית שתאפשר לו לבצע את משימתו.

בלעם פותח בהוראה לבלק: הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ. הוא מצווה עליו לעמוד בתוקף לצד הקרבן ולכוון את דעתו להעלאתו, שכן הכלל הוא שבעליו של קרבן חייב לעמוד על גביו בשעת ההקרבה [ספורנו, העמק דבר]. בלק ובלעם החזיקו בתפיסה אלילית שלפיה יש בכוחם של הקרבנות להפעיל השפעה מאגית על האל ולכפות עליו את רצונם [רש"ר הירש]. מעבר לכך, העמידה לצד העולה נועדה להכשיר את בלק ולהשרות עליו רוח הקודש, כדי שיוכל להבין את דברי הנבואה שייאמרו לו לאחר מכן [אדרת אליהו].

לאחר מכן בלעם נפרד ממנו ואומר: וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֶה ה' לִקְרָאתִי. הוא מתרחק אל ההתבודדות, שכן אינו יכול לזכות להשראה נבואית כשהוא בחברת אנשים [העמק דבר, מלבי"ם]. יתרה מכך, קללה המכוונת נגד אומה כה גדולה דורשת חשאיות מוחלטת, כדי למנוע מהמלאכים ללמד עליהם זכות [שפתי כהן]. המילה אוּלַי חושפת את הספק העמוק המקנן בבלעם. הפרשנים מסבירים כי ספק זה נובע מכך שה' לא היה רגיל לדבר עמו ביום, אלא רק בלילה מתוך שינה, ולכן לא היה בטוח שיזכה להתגלות כעת [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. בנוסף, לאחר שחטא והלך בניגוד לרצון ה', חשש בלעם שרוח הקודש סרה ממנו לחלוטין [העמק דבר]. עצם השימוש בשורש ק.ר.ה מעיד על מפגש אקראי ומזדמן, התואם את אופי נבואתו של נביא שאינו מישראל [The Torah]. עם זאת, בלעם מקווה שהפעם יזכה להתגלות של מידת הרחמים (השם המפורש) פנים אל פנים, בדומה לתחילת נבואתו של משה רבנו, ולא רק להתגלות חלקית של מידת הדין [ספורנו, אלשיך, שפתי כהן].

הוא ממשיך ואומר: וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ. בלעם מצהיר כי אינו יכול להזמין את החזון בעצמו; הוא עשה את חלקו בהקרבת הקרבנות, וכעת הוא מצפה למראה נבואי שאותו יוכל לתרגם למילים ולהגיד לבלק [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. מילים אלו מקפלות בתוכן את כל שלבי הנבואה: ההתגלות העליונה, הראייה והדיבור [אדרת אליהו].

בסוף דבריו יוצא בלעם לדרכו: וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי. סביב משמעותה של המילה שֶׁפִי התפתחו שלוש גישות מרכזיות בקרב הפרשנים:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון שקט והתבודדות. בלעם הלך יחידי, ללא חבר או מלווה, בהליכה איטית, כבדה ודוממת של אדם השקוע בהתבודדות עמוקה כדי שתחול עליו רוח הקדושה [רש"י, מזרחי, העמק דבר, שפתי כהן].
הגישה השנייה קושרת את המילה ל"שפיים" – מקומות גבוהים. לפי פירוש זה, בלעם טיפס אל הר קרח וגבוה כדי לעסוק בניחוש וכדי להשקיף על מחנה ישראל מלמעלה, בתקווה לראותם מקובצים, אך מצא אותם מפוזרים [אבן עזרא, הטור הארוך, רלב"ג, רבנו בחיי, אדרת אליהו].
הגישה השלישית והייחודית מפרשת את המילה מלשון שבר או פריקת עצם. בלעם הלך כשהוא צולע וחיגר, זכר לפציעתו כאשר האתון לחצה את רגלו אל הקיר מוקדם יותר במסעו. מרוב שנאתו לישראל ורצונו העז לקללם, הוא אפילו לא המתין שפצעיו יירפאו [רשב"ם, תורה תמימה, חזקוני]. הליכתו האיטית נועדה גם להסתיר את מומו, הפוסל אותו מהקרבת קרבנות [צפנת פענח], והמשך הליכתו למרות הנכות מעיד על רשעותו העיקשת [אלשיך]. כנחש השפיפון, הוא התקדם בנחת ובחשאיות כדי להכיש את ישראל מבלי שירגישו [מזרחי].