מפגש נבואי זה מאיר את האופן שבו ה׳ מעביר את מסריו דרך נביא אומות העולם. במקום לאפשר לבלעם לדבר כרצונו, ה׳ מתערב באופן פעיל בתהליך ההתגלות ומבטיח שהברכות לעם ישראל יגיעו לאוזני מלך מואב בדיוק כפי שתוכנן, חרף כוונותיו המקוריות של הנביא.
הפרשנים נחלקו בהבנת מהות הביטוי וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם. גישה אחת, הנשענת על מסורת חז"ל, גורסת כי ה׳ שלט בפיו של בלעם באופן כפוי ופיזי. לפי דעה זו, ה"דבר" שהושם בפיו היה מלאך או מעין מסמר ברזל שהונח בגרונו; כאשר רצה לברך ניתן לו החופש לעשות זאת, אך כאשר ניסה לקלל, נבלם פיו [תורה תמימה]. גישה נוספת רואה בכך הפרדה רוחנית: מכיוון שבלעם היה אדם טמא שניחן במידות ירודות, ודברי הנבואה הם קודש, ה׳ יצר מחיצה בין פיו של בלעם לבין הדיבור האלוהי. ה"דבר" שהושם בפיו שימש כחציצה שמנעה מהרוח הקדושה לעבור במקום מטונף [אור החיים].
לעומת זאת, פרשנים אחרים דוחים את הרעיון שבלעם דיבר ללא מודעות ככלי ריק. לשיטתם, משמעות השימה בפה היא שה׳ לימד אותו את הנבואה, הסביר לו את כוונתה ושינן אותה עמו היטב, כדי שיגרוס את הדברים במדויק ולא ישכח או יחסיר מהם אפילו מילה אחת [רמב"ן, הטור הארוך, העמק דבר, רש"ר הירש]. מנגד, יש הסבורים כי בלעם כלל לא קיבל מילים מדויקות שעליו לצטט, אלא מסר רעיוני שאותו נדרש לנסח בעצמו באוזני בלק [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה פנימית, תהליך זה משקף שלבים שונים בהשגה הנבואית: קליטת הדעת הפנימית, התעלות רוחנית, ולבסוף גילוי הדברים הנסתרים והבעתם כלפי חוץ [אדרת אליהו].
הציווי שׁוּב אֶל בָּלָק נועד לחייב את בלעם להתייצב ישירות מול מלך מואב ולהשמיע באוזניו את הדברים, במטרה להקהות את שיניו ולתסכל אותו לנוכח הברכות שיורעפו על ישראל [אור החיים].
לגבי ההוראה וְכֹה תְדַבֵּר, עולה השאלה מדוע הכתוב אינו מפרט מיד את תוכן הנבואה שניטעה בבלעם. התשובה לכך היא שהתורה בחרה שלא להאריך בתיאור שיחת נבואה עם רשע כבלעם כדי לא לחלוק לו כבוד השמור לנביאי ישראל, וסמכה על כך שהדברים יפורשו ממילא כאשר יאמר אותם בפועל לבלק [ריב"א, חזקוני]. פירוש נוסף קושר את המילה וְכֹה להבטחה הקדומה שניתנה לאברהם אבינו – "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ". לפי קו מחשבה זה, בלעם נצטווה לומר לבלק כי מכיוון שה׳ כבר גזר שעם ישראל ירבה, אין כל דרך לכלותם או לפגוע בהם [דעת זקנים, ריב"א].