קרה לכם פעם שניסיתם לעשות משהו ביחד עם חבר, וכשזה לא הצליח, האווירה הפכה למתוחה ולא נעימה? זה בדיוק מה שקרה לבלק ולבלעם. אחרי שהניסיון הראשון לקלל את עם ישראל נכשל והפך לברכה, ההתלהבות נעלמה ובמקומה הגיעו אכזבה וכעס.
הפעם, התורה מספרת על בלעם שרק וַיָּבֹא אֵלָיו. הוא לא מיהר לחזור אל בלק בשמחה, אלא התעכב, היסס, ובכלל לא רצה להגיד את מה שה' אמר לו. כשבלעם סוף סוף מגיע, הוא רואה את בלק עומד ליד הקורבן, אבל משהו חסר. בפעם הקודמת כל השרים החשובים של מואב היו שם, והפעם נשארו רק וְשָׂרֵי מוֹאָב, כלומר רק חלק מהם. הסיבה לכך היא שאחרי שהשרים שמעו את בלעם מברך את ישראל במקום לקלל, רובם התאכזבו, איבדו תקווה ופשוט עזבו את המקום.
בלק פונה אל בלעם ושואל אותו מַה דִּבֶּר ה', אבל זו בכלל לא שאלה תמימה. בלק שואל את זה מתוך זלזול ולעג. הוא יושב בביטול ובעצם עוקץ את בלעם: מאחר שכבר הבנו שאתה לא שולט במילים שלך ואתה אומר רק מה שה' שם לך בפה, בוא נשמע מה הוא אמר הפעם. בגלל הזלזול הזה, מיד אחר כך בלעם יצווה על בלק לקום, כי את דברי ה' חובה לשמוע בעמידה ומתוך כבוד.