זעקת הכאב האנושית והלאומית מוצאת את ביטויה העמוק ביותר מתוך תחושת חוסר אונים מוחלט, שבה האדם פונה אל בוראו בקרבה אינטימית. על פי חלק מהפרשנים, המילה לְעָנִי מתייחסת לדוד המלך עצמו בשעה שנפל ביד אויביו [אבן עזרא, מאירי]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתפילה נבואית שנאמרה על כנסת ישראל כולה בתקופת הגלות. האומה מתוארת כאדם מסכן, חסר כוח ונטול נכסים [רש"י, רד"ק, אלשיך, אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי, שטיינזלץ]. במישור הרוחני והאישי, העָנִי מסמל אדם עלוב המעביר על מידותיו, שובר את תאוותיו למען כבוד יוצרו, ומרבה בתפילה [חומת אנך]. חכמים אף למדו מפסוק זה את החשיבות של תפילה מתוך ענווה וממקום נמוך, ולכן פסוק זה גם שולב היסטורית בתפילות המיוחדות של ימי תענית וצרה [תורה תמימה].
בביאור המילה יַעֲטֹף קיימות שתי גישות עיקריות. הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון חולשה, עילפון ומחנק. העני חש שהמציאות סוגרת עליו מכל עבר, ונפשו מתעטפת ומתעלפת מרוב צרות, רעב ובכי, עד שהיא עומדת לצאת מגופו [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי, שטיינזלץ]. הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון עטיפה וכיסוי. מתוך הצרה הגדולה, המתפלל נכנע, מתכווץ וכופף את עצמו, כאילו הוא עוטף את גופו זה בזה מרוב כאב והכנעה [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, מאירי, אלשיך].
כאשר האדם מגיע למצב זה, הפעולה שהוא עושה היא יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. המושג שיחה מזוהה במסורת עם תפילה, כפי שתיקן יצחק אבינו, וכאן משמעותו היא סיפור התלאות והכאבים בשיחה קרובה [תורה תמימה, מצודת ציון, שטיינזלץ]. פעולת השפיכה מתארת אדם המרוקן את כל מה שאצור בלבו, ממש כפי ששופכים מים מכלי. גם אם הייסורים נותרים בעינם, עצם הוצאת הדברים החוצה מביאה לו הקלה ורווחה [אבן עזרא, אלשיך]. פעולה זו מצביעה על ריבוי עצום של תפילה [חומת אנך, מאירי]. יתרה מזאת, התפילה אינה רק נשלחת למעלה אל השמיים, אלא נשפכת ישירות למטה, ממש לימינו של העני, משום שה' קרוב אליו ועומד לצדו בעת צרתו [אלשיך].