הפסוק מבטא זעקה של אדם השרוי בסבל עמוק, החש כי חייו חולפים וכוחותיו אוזלים. דרך שני דימויים מעולם הטבע, הצל הנעלם והצמח הקמל, משתקפת תחושת חידלון, ייאוש וריחוק מהשגחת ה'.
המילים יָמַי כְּצֵל נָטוּי מתארות את חוסר הממשות והיציבות של החיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדימוי מכוון לשעות הערב, כאשר השמש שוקעת והצללים הולכים ומתארכים עד שהם נבלעים בחשכה לבלי הכר. תהליך זה מסמל את סוף היום, את התקרבות קצו של האדם ואת אפסיות כוחותיו. עם זאת, בתוך דימוי זה קיימות שתי נקודות מבט שונות: חלק מן הפרשנים מדגישים את המהירות שבה החיים והימים הטובים חולפים ונעלמים, בדומה לצל שזז ממקומו במהירות [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. לעומתם, יש המדגישים דווקא את האורך של הצל, כמשל לאורך הגלות המייסרת שנמתחת מעבר לכל שיעור [אלשיך]. רובד נוסף ועמוק לדימוי זה מציג ההסבר לפיו כשם שהצל נוצר כתוצאה מהסתלקות השמש, כך חשכת חייו של האדם והצרות הפוקדות אותו נובעות מהסתלקות אורה של השגחת ה' מעליו [מאירי].
בהמשך הפסוק, המילים וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ משלימות את תמונת הייאוש. הדימוי מתאר קמילה מהירה ואובדן של לחלוחית החיים, בדומה לעשב שמתייבש במהירות מחוסר מים או עם סור צלו. ברמה הפיזית והנפשית, האדם חש כי בעודו בחיים כוחותיו הולכים וכלים, מה שמוביל אותו לייאוש אישי מכך שיזכה לראות את הגאולה בחייו, אף שהוא עדיין מאמין בבואה של הגאולה הכללית [רד"ק, מלבי"ם]. ברמה הרוחנית, היובש מסמל את אובדן החיוניות הפנימית; במקום ששנות הגלות הארוכות ינוצלו לתיקון המעשים ולצמיחה, האדם מוצא את עצמו מתייבש ומאבד את כשרונו הרוחני ואת יכולתו לעשות טוב [אלשיך, מצודת דוד].