אהבתם העמוקה והבלתי מותנית של בני ישראל לציון אינה תלויה בדבר, והיא מופנית דווקא אל השרידים הפיזיים של החורבן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה רָצוּ מבטאת אהבה, חיבה ותשוקה עזה אל המקום. אהבה זו מתקיימת גם כאשר הארץ חרבה, ללא צמחייה או יישוב [ביאור שטיינזלץ, רש"י ומצודת דוד]. באשר למילה יְחֹנֵנוּ, [המאירי] מסביר כי מקורה בשורש ח-ן; מתוך געגועיהם העזים, עבדי ה' חושקים בעפר הארץ ורואים בו דבר בעל חן ונוי. [אבן עזרא] מוסיף כי משמעות המילה היא התשוקה לנשק את עפר הארץ.
אהבה זו אינה נשארת בגדר רגש בלבד, אלא באה לידי ביטוי במעשים פיזיים. חז"ל ממחישים זאת דרך מנהגיהם של חכמי ישראל: רבי אבא היה מנשק את סלעי העיר עכו, רבי חייא בר גמדא היה מתגלגל בעפר הארץ, רבי חנינא היה מתקן ומיישר את הדרכים, ורבנים אחרים הקפידו לעבור בין השמש לצל בהתאם למזג האוויר, כדי שלא ירגישו חוסר נוחות ולא יתלוננו על אקלים הארץ [תורה תמימה].
מדוע מוזכרים דווקא האבנים והעפר? [האלשיך] מבאר כי למרות שהמקדש העתידי עתיד להיבנות מאבנים טובות ומרגליות, העם מחבב דווקא את האבנים ההרוסות, השרופות והמפוזרות של ירושלים, רק משום שהן שייכות לה. שאיפתם היא להשתמש באותו עפר שרוף ממש כדי לבנות ממנו מחדש את בית ה'. חיבור עמוק זה לאבנים ולעפר מומחש גם במסורת המדרשית, לפיה כאשר גלה המלך יכניה לבבל, לקחו עמם הגולים מאבני ירושלים ועפרה כדי לבנות מהם בית כנסת בגלות [רש"י].
לצד פירוש האהבה והחיבה, ישנה גישה המפרשת את הפסוק במונחים של פיוס וכפרה. ר' משה מפרש את המילה רָצוּ מלשון ריצוי ופיוס, ואת יְחֹנֵנוּ כפעולת הבנייה המחודשת בבוא העת [אבן עזרא]. [המלבי"ם] מרחיב כיוון זה ומתאר מהלך היסטורי ורוחני: בתחילה שפך ה' את חמתו על העצים והאבנים של ירושלים כדי לכפר על עוונות העם. לאחר מכן, העם עצמו פייס את האבנים הללו כאשר שפך את דמו ומסר את נפשו על אמונתו ועל ירושלים, ומתוך כך הם מתאבלים עליה תמיד ונושקים לעפרה.