מתוך מעמקי הגלות והחורבן, עולה הבטחה עמוקה לקשב האלוהי לתפילתם של השבורים והבודדים. התקווה לבניין ציון ולגאולה נשענת על כך שה' אוסף את תחינותיהם של ישראל, גם כשהן נראות אבודות, ואינו דוחה אותן ריקם.
הפרשנים מציעים מספר כיוונים מרכזיים להבנת המילה הָעַרְעָר:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לצמח מדברי בודד הגדל בארץ ציה, בדומה לביטוי "כערער בערבה". עץ זה, המסוגל לשרוד ללא מים אך אינו עושה פירות, משמש כדימוי לאדם ערירי ובודד, או למצבו של עם ישראל השרוי בגלות [רד"ק, אבן עזרא, מאירי, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
גישה שניה מפרשת את המילה מלשון חורבן והרס, על בסיס הפסוק "ערו ערו" [רש"י, מאירי]. עם זאת, יש מי שחולק על פירוש זה בתוקף, בטענה שהביטוי "ערו ערו" נאמר על ידי האדומים כלפי הבבליים, ולכן אינו מתאר את מצבם של ישראל [אבן עזרא].
גישה שלישית קושרת את המילה לפעולת התפילה עצמה – בין אם מלשון צעקה וזעקת שבר [רש"י], ובין אם מלשון התעוררות, כלומר אדם נכה רוח המעורר את עצמו לתפילה בתמידות [מצודת ציון, מצודת דוד].
הפסוק מציג מעבר בולט מלשון יחיד (תְּפִלַּת הָעַרְעָר) ללשון רבים (תְּפִלָּתָם). מעבר זה מוסבר כדרך נבואית מקובלת לעבור מהתמקדות באדם הבודד אל קיבוץ העם כולו [מאירי]. יש המבארים כי ה' פונה גם אל תפילתו של העני הבודד, שאולי לא יזכה לראות את הגאולה בחייו, וגם אל תפילת הרבים. ה' שומע את כל התפילות הנאמרות בעת החורבן, אוסף ושומר אותן לדור העתיד שיזכה לגאולה [מלבי"ם]. מנגד, יש המעניקים לפסוק הקשר היסטורי ספציפי לימי גלות מדי, לפיו תפילת היחיד היא תפילתו של מנהיג כמרדכי, ותפילת הרבים היא תפילת המון העם. למרות שאותו דור היה ראוי לכליה, ה' לא בזה לתפילתם, הציל אותם והביא לבניין הבית השני למען קידוש שמו בעולם [אלשיך].
בסופו של דבר, ההבטחה וְלֹא־בָזָה אֶת־תְּפִלָּתָם מדגישה כי ה' אינו לועג למתחננים אליו [ביאור שטיינזלץ]. בניגוד למחשבתם של הבבליים שסברו כי ישראל ננטשו [רד"ק], בניין ציון העתידי יתרחש דווקא בזכות אותן תפילות שנאמרו מתוך שפלות הגלות [אבן עזרא].