הכאב הנפשי העמוק והצער באים לידי ביטוי פיזי מוחשי, כאשר עוצמת הייסורים מכלה את הגוף עצמו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר מצב של רזון קיצוני, התכווצות והיחלשות הגוף כתוצאה מרוב דאגה, צעקות ואנחות, עד שהשומן כלה והעצמות בולטות ונצמדות למעטפת החיצונית [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
המילה מִקּוֹל מתפרשת לא רק כצליל, אלא כביטוי לעוצמה ולחוזק של הצעקה והאנחה [אבן עזרא, המאירי]. באשר לביטוי לִבְשָׂרִי, הפרשנים נחלקים למה בדיוק הכוונה. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא לעור. בניגוד לבהמות, עורו של האדם קשור היטב לבשר שתחתיו וקשה להפרדה ממנו, ולכן הפסוק משתמש במילה "בשר" כדי לתאר את העור החיצוני שאליו נדבקות העצמות [רד"ק, המאירי]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הכוונה היא לאיברים הפנימיים, ובפרט לבשר המעיים. הידבקות המעיים לעצמות בעקבות האנחה משתקת את כוח העיכול של הגוף, מצב המשמש גם כמשל למצבה הקשה והרעוע של האומה בתקופות של רדיפות דת ושמד [מלבי"ם].
זווית ייחודית נשענת על מושגים אנטומיים מתוך הלכות טריפות. לפי פירוש זה, קול האנחה האדיר היוצא מן הריאות דרך קנה הנשימה גורם לריאה להתנפח, להתבקע ולהידבק. כתוצאה מכך, הריאה נדבקת ישירות לצלעות (עַצְמִי). מצב שבו הריאה נדבקת לעצם ללא בשר חוצץ נחשב לפציעה חשוכת מרפא שסופה מוות, ובכך ממחיש הפסוק שבר עמוק וסופני שאין לו תקומה [אלשיך].