כאב הנפילה והחורבן אינו נמדד רק בעוצמת המכה כשלעצמה, אלא גם בפער שבין העבר המפואר להווה המרוסק. המשורר מתבונן בסבלו העמוק ומכיר בכך שחורבנו אינו תולדה של מקרה עיוור או כוחם העצמאי של אויביו. למעשה, האויבים רק פוגעים באומה שכבר הוכתה בידי שמים, והייסורים כולם הם תוצאה ישירה של ההשגחה האלוהית.
הפרשנים מסכימים כי המילים מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ מבטאות את ההכרה שכל הצרות, כולל הנפילה בידי אויבים כדוגמת בבל, באו אך ורק בשל כעסו של ה' ובעוון החטאים הרבים [רד"ק, אבן עזרא, מאירי, אלשיך]. המילה זַעַמְךָ מוסברת כביטוי המורה על קללה ועונש אלוהי, ואילו וְקִצְפֶּךָ מתאר את הכעס המתמשך של ה', המביא את המשורר לבכי תמידי בניסיון לרצותו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
את המילים כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי מפרשים בשתי גישות מרכזיות המשלימות זו את זו:
הגישה הראשונה רואה בכך תיאור של הניגוד הכואב בין העבר להווה. ה' רומם תחילה את ישראל לדרגה עליונה, ולאחר מכן השליך אותם מפסגה גבוהה לבור עמוק, ממש כשם שהושלכה תפארת ישראל משמים לארץ. הצער והחרפה כפולים ומכופלים דווקא משום שהם באים לאחר תקופה של גדולה; אילו לא היו זוכים למעמד כה רם בעבר, עוצמת ההשפלה הנוכחית לא הייתה כה כואבת [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם].
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את ההרמה וההשלכה כפעולה אחת רציפה, על דרך המשל. בדומה לאדם המבקש להשליך חפץ למרחק או להטיחו בקרקע בעוצמה, והוא מגביה אותו תחילה אל על כדי לצבור תנופה – כך ה' הגביה את המשורר רק כדי שיוכל להשליך אותו מטה בחזקה. ככל שההגבהה רבה יותר, כך עוצמת ההתרסקות קשה וכואבת יותר [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ].