מול זמניותו של העולם והשינויים החלים בו, ניצבת נצחיותו המוחלטת של ה'. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים וְאַתָּה הוּא מבטאות את היותו של ה' הוויה יציבה שאינה משתנה, העומדת וקיימת לנצח. במקביל למשמעות הקיום הנצחי, ביטוי זה מדגיש את אמיתותו ובלעדיותו של ה' כאדון יחיד שאין זולתו [רד"ק, אבן עזרא].
התבוננות מדוקדקת בצירוף וְאַתָּה הוּא חושפת מעבר לשוני מפניה בגוף שני לנוכח ("אתה") לגוף שלישי נסתר ("הוא"). שינוי זה רומז לשתי בחינות באלוקות: הבחינה הגלויה שאליה האדם פונה ישירות, והבחינה העליונה והנסתרת. הפסוק מצביע על התאחדותן של בחינות אלו, ומלמד שכאשר השכינה תתעלה ותתאחד, תסתיים גלות השכינה לחלוטין [אלשיך].
ההכרזה וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ משלימה את רעיון הנצחיות. הפועל יִתָּמּוּ גזור מלשון תום, סיום והשלמה [מצודת ציון], והכוונה היא שלזמן קיומו של ה' אין קץ, תכלית או גבול [אבן עזרא, מצודת דוד]. מתוך ההכרה בנצחיותו הבלעדית של ה' ששנותיו אינן מסתיימות, שואב המשורר תקווה ופונה אליו בבקשה שחסדו הגדול הוא זה שיעניק לו נחמה [מאירי].