עוצמת היגון והאבל מתבטאת בפגיעה בצרכים הקיומיים והבסיסיים ביותר של האדם, כאשר האכילה והשתייה נמהלים בצער עמוק.
הפרשנים נחלקו בהבנת הצהרת המשורר כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במשל לעוצמת התוגה והצרה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. בשל הצער הרב, האדם מאבד את היכולת ליהנות ממזונו, וטעם הלחם שבפיו נהפך לטעם של אפר. לעומת זאת, יש המפרשים את הדברים כתיאור מוחשי של מציאות חורבן או אבלות קיצונית. לפי גישה זו, האפר לא היה רק סמל שהלחם נטבל בו לאות אבל, אלא הוא הפך למאכל העיקרי וללחם החוק עצמו [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. גישה זו נתמכת במסורת שלפיה דוד המלך, בשנים שבהן נסתלקה ממנו רוח הקודש, בכה כה רבות עד שאכל אפר ולחם יחדיו בכמויות שוות [מנחת שי].
בחלקו השני של הפסוק, המשורר מתאר את ייסוריו בעת השתייה: וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי. המילה שִׁקֻּוַי מתייחסת לכל סוגי המשקאות שהאדם שותה [רד"ק, מצודת ציון], והפועל מָסָכְתִּי משמעותו מזגתי או עירבבתי [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. כאשר המשורר שותה, דמעותיו נופלות מעיניו הישר לתוך הכוס, וכך המשקה מתערבב בבכי [מצודת דוד]. פעולה זו מדומה למנהג של מזיגת יין במים, אלא שכאן המשקה נמהל במי עוני ובדמעות [רד"ק], עד כדי תיאור ציורי של מזיגת שלוש מנות של בכי על כל מנה של משקה [אלשיך].