עומק הסבל בגלות אינו נמדד רק בקושי הפיזי, אלא בבדידות ובשפל החברתי שאליהם מידרדר הסובל. במקום לזכות לרחמים ולחמלה כראוי לאדם מוכה יגון, הוא מוצא את עצמו יעד ללעג אכזרי ובלתי פוסק, עד שכל הצרות שבאו עליו מתגמדות לעומת חרפת האויב [אבן עזרא, מלבי"ם].
בתחילת דבריו קובע המשורר כי כׇּל־הַ֭יּוֹם חֵרְפ֣וּנִי אוֹיְבָ֑י. האויבים מבזים ומשפילים אותו בהתמדה [ביאור שטיינזלץ], ויש המבארים כי כעסם וחירופם נובעים דווקא מכך שהוא שקוע בבכי תמידי על חורבנו ואינו מרפה מאבלו [מלבי"ם].
לגבי זהותם של מְהוֹלָלַי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באנשים המלעיגים, מתלוצצים ונוהגים בסכלות. המילה נגזרת משורש "הוללות" ושיגעון. עם זאת, קיימים גוונים שונים בהבנת מהות השיגעון הזה. יש הסבורים כי האויבים עצמם נתפסים כמשתגעים וכסילים, בין אם בגלל שנאתם היוקדת ובין אם בשל אמונתם המושחתת [אבן עזרא, רד"ק, מאירי]. מנגד, קיימת גישה ייחודית המפרשת את המילה כפעולה המכוונת כלפי פנים: האויבים הם אלו שמוציאים את המשורר מדעתו ומשגעים אותו בטענותיהם המעוותות, למשל כשהם מטיחים בו שמצבו בגלות טוב יותר מהרעב שגזר עליו ה' בעבר [אלשיך].
שיא ההשפלה מתבטא במילים בִּ֣י נִשְׁבָּֽעוּ. הפרשנים מסכימים כי מצבו של הסובל כה אומלל בעקבות הרעב והייסורים [מלבי"ם], עד ששמו הפך למטבע לשון של קללה וביזיון [ביאור שטיינזלץ]. כאשר האויבים רוצים להישבע או לקלל את עצמם, הם משתמשים בו כדוגמה לשפל המדרגה ואומרים: "אם אשקר או אם אעשה כך וכך, יהי רצון שאהיה אומלל ומוכה גורל בדיוק כמו היהודי הזה" [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי].