מילים אלו מבטאות את הייאוש העמוק והתשישות הפיזית של אדם הנודד בגלות, אשר משתוקק לגאולה אך חושש שהתנאים הקשים יביאו למותו בטרם עת. זוהי זעקתו של דור שנשחק מרוב טלטולים, מסעות ודיכוי, החרד כי חייו יסתיימו לפני שיזכה לראות בנחמה.
המילה עִנָּה משמעותה גרימת סבל ועינויים [מצודת ציון]. במסורת הקריאה והכתיב של המקרא, המילה בפסוק נכתבת כ"כחו" אך נקראת כֹּחִי [מנחת שי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדובר מייצג את קהל הגולים, והפסוק מתאר את הסבל שנגרם על ידי האויבים והאדונים הקשים בגלות בבל. הנדודים הבלתי פוסקים, הטלטול ממקום למקום וטורח הדרך שואבים את כוחו הפיזי של האדם [רד"ק, מלבי"ם]. האויב מזהה את הגולה בדרכו ומתעלל בו במכוון [רש"י, מצודת דוד, מאירי]. קושי זה של עינוי הדרך פוגע בגוף ומביא באופן טבעי לקיצור תוחלת החיים. משום כך, החסידים הנמצאים בארצות רחוקות אחוזי אימה שמא ימותו בדרכים רגע לפני בוא הישועה, ולא יזכו להגיע לירושלים [אבן עזרא]. זעקה זו ממשיכה את תלונתו הקודמת של המשורר על חייו החולפים כצל, ומבטאת את הפחד לסיים את החיים בחצי הימים, בטרם תיראה הגאולה העתידית ובניין הבית השלישי [רש"י, רד"ק, אלשיך, מלבי"ם].
מנגד, ישנה גישה המייחסת את העינוי והסבל ישירות לה'. לפי תפיסה זו, בעוד המשורר מאמין בגאולה ומקווה לראותה, הוא חש שעד בואה, ה' הוא זה שמענה את כוחו ומתיש אותו דרך סבל ההליכה בדרך, וכי ה' הוא אשר מקצר את ימיו [ביאור שטיינזלץ].