המשורר מתאר מצב של תשישות מוחלטת, פיזית ונפשית, תוך שימוש בדימויים עזים של אש ושריפה הממחישים את אובדן החיים ואת הייסורים הפנימיים העמוקים. תיאור זה נועד להסביר מדוע הוא זקוק למענה מהיר מאת ה', שכן הוא חש שהגיע אל סף אבדון מוחלט [מלבי"ם].
החלק הראשון של הפסוק, כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמַי, מדמה את חייו של האדם לחפץ העולה באש. כשם שדבר נשרף כלה והופך לעשן שמתנדף, כך ימיו אובדים, חולפים ללא תכלית ומכלים את עצמם בתוך הרעה והצרות [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. יש המדגישים כי הדימוי לעשן מבטא את המהירות שבה חלפו ימיו הטובים [מצודת דוד]. מזווית פנימית ונפשית, יש שפירשו כי הייסורים בוערים בגוף, וה"עשן" הוא משל למחשבות הייאוש והבלבול העולות מן הלב אל המוח, ומאיימות לכלות ולהרוס את כל הזכויות והמעשים הטובים שצבר האדם בימיו [אלשיך].
בחלקו השני של הפסוק, וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ, המשורר ממשיך את דימוי השריפה אל תוך גופו. המילה כמוקד מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כמקום שבו מבעירים את האש תמיד, כלומר הכבשן או המוקדה עצמה [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד], ולדעת אחרים הכוונה ללהבת האש או לדליקה עצמה [ביאור שטיינזלץ, מאירי]. המילה נִחָרוּ מגיעה מהשורש ח.ר.ר, ומשמעותה התייבשות עמוקה, שריפה והתרוקנות [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי העצמות, שעל פי טבען אמורות להיות קרות ולחות, מתייבשות לחלוטין מחמת חום עז של מחלה וצרות, או כאש שה' שילח בהן [אבן עזרא, מאירי, מלבי"ם]. הדימוי השלם מחבר את שני חלקי הפסוק ומדמה את האדם לעצים המונחים באש: חלקם מתכלים ועפים באוויר כעשן, ואלו הם ימי חייו החולפים, והחלקים שנותרים, העצמות, נשארים חרוכים, מיובשים ושרופים למחצה בתוך המוקד [מאירי, מלבי"ם].